געגוע

לפני שנה וחודש ( ב10/09/2023) אבא שלי נפטר, שנה וכמעט חודש, לאחר שאמא שלי נפטרה (ב15/08/22022).

לגעגוע אין זמן קבוע. זמן של אזכרה, של יום הולדת, של משפט שנאמר, של תמונה שנחקקה בזכרון.

הגעגוע נמצא שם בפנים, כל הזמן, ובלי קשר לשום דבר, הוא מרים את הראש ויוצא החוצה.

פרח שצומח מהבטון, עלה שנושר על המדרכה, נוצה של יונה על הגדר, שיר שמתנגן, ריח שעולה באוויר.  אני מסתכלת עליהם, שומעת, מריחה ועולה בי הגעגוע.

אליו, אליה, למה שהיה, למה שכבר לא יהיה.

אני מניחה שבימים האלה, של לפני החגים, של כניסת הסתיו, של השמש שמנמיכה, של העננים האפורים, יהיו לי עוד רגעים כאלו של געגוע.

אני מבינה שמהרגע שהם הלכו לעולמם, הרגעים של הגעגוע יגיעו, ולא יעלמו לעולם, הם יחיו תמיד איתי. בכל עונה, בכל מצב, בכל יום, וגם בחלומות.

אני יודעת שזה בסדר, זה הסדר של החיים, ילדים מלווים את הוריהם בדרכם האחרונה, והם ממשיכים את הדרך בלעדיהם.

מידי פעם מגיע הגעגוע. מרים ראשו, צובט את הלב. כמו עכשיו עם הפרחים.