אחת הסיבות שבגללן דני החליט לנסוע לסין, ולבייג’נג בפרט, היתה כדי להשיג את המתכון המושלם של ברווז פקין.
זו מנה מנדרינית נפלאה של ברווז צלוי, קריספי בחוץ ונימוח מבפנים.
הוא אכל ברווז פקין במסעדות שונות והכין אותה בעצמו, לפי מתכון ישן של אמא שלו. המנה הזו תמיד יצאה טעימה, אבל זה לא הספיק לו. הוא ידע, שלאחר סיום לימודיו בקורדון בלו בלונדון, הוא ייסע להתמחות במסעדה בבייג’נג.
עוד לפני סיום הלימודים בקורדון בלו, בעזרת מוריו הטובים, הוא התקבל לעבודה והתמחות במסעדה מצוינת בביג’ינג (עיר הבירה בסין, כשפקין הוא שמה הקדום, במנדרינית),
שבוע לפני תחילת ההתמחות שלו, הגיע דני למסעדה עצמה, כדי לאכול בה כאורח.
המסעדה היתה גדולה מאד, עם שולחנות רבים וסועדים רבים. כשנכנס אליה, הריחות בה, הרחיבו לו את הלב. במיוחד הוא הריח ריח נהדר, שהוא כבר הכיר. הריח הזה הזכיר לו להפתעתו את הבית. הוא ניסה להיזכר, והזכרון היכה בו. זה היה הריח מהמטבח של אמא שלו, האהובה, שכבר איננה איתם.
הוא הזמין את מנת הבית, שלה חיכה כל כך הרבה זמן, את המנה של ברווז פקין, ובלוטות הרעב שלו עבדו שעות נוספות.
אחרי כחצי ש’ של המתנה הגיעה המנה.
זו היתה מנה מושלמת של ברווז צלוי עם אורז.כל החושים שלו עבדו שעות נוספות: המראה היה נהדר, והריח היה נפלא.
הוא חתך פיסה מהברווז, הכניס אותה בהתרגשות לפה. הטעם היה מעולה, ומוכר!
כה רבה היתה הפליאה של דני כשהבין, שהוא היה צריך להרחיק לקצה העולם, עד סין, כדי לאכול את הברווז, שאמא שלו היתה מכינה לו כשהיה מגיע לבקר אותה. לא היה לו מושג איך המתכון המושלם הזה הגיע לאמא שלו, בעיר הקטנה רמת גן, אבל הוא ידע, שבדיוק עכשיו, כשהוא במסעדה המפורסת בבייג’ינג, היא מסתכלת עליו מלמעלה ומחייכת.
