בלון ממסטיק: סיבה טובה לשתיקה. (הכרזה של פלסטיק חורף,פלסטיק שוק 2/2011)
יש כל מיני סוגים של שתיקה. יש שתיקה בשל אמפטיה: לסיפור ששמענו, לאדם שסיפר. יש שתיקה רועמת: כעס על משהו שקרה, אבל לעיתים עדיף לא להגיב. יש שתיקה של הסכמה, אין מה להוסיף. יש שתיקה כמו שלי בכפייה. בתחילה, כשהגעתי לשבוע ימים, לחשתי לעצמי ולסובבים: זה בסדר עברתי את זה מספר פעמים. כשהגעתי לעשרה ימים, הודתי שכבר קרה המקרה ועברתי גם כזה דבר. הכל התחיל משפעת קשה ומהירה ששודרגה לדלקת ריאות, ולוותה בהשתתקותם של מיתרי הקול. לדבר היה בלתי אפשרי, אך להשתעל לעומת זאת, הצלחתי יפה מאד. וכך השתעלתי הרבה, נשמתי מעט פחות, וכל נשימה לוותה במאבק. ישנתי הרבה, אכלתי מעט ובלעתי תרופות. עם הזמן דלקת הריאות מעט נרגעה, השיעולים פחתו והנשימה התחילה להסתדר. יצאתי לטיולים קצרים עם נינה הכלבה, שישנה איתי כל הזמן בתקופת המחלה, ושמחה לחזרתי מעט למוטב. עברו כל כך הרבה ימים ועדיין מיתרי הקול שלי לא מוכנים לעבוד, הם התרגלו לשתוק. הלחישות לא טובות לך אמרו הרופאים, מהם פקדתי חמישה, ואכן הלחישות לוו בכאב גרון. התחלתי לכתוב במקום ללחוש, אבל גם זה היה סיוט: כתב היד שלי לא מובן, והתסכול שלי רק גדל. אבי, תומר וניצן התרגלו לשמור על שקט, כי אמא ישנה. התרגלו לראות אותי נחה בפינת הספה בסלון, מכוסה בשמיכה, ומנסה לדבר איתם רק עם השפתיים. לעיתים קמתי וניסיתי לעשות דברים, אבל העייפות וחוסר הנשימה לא אפשרו לי לעשות דבר. מצחיקה ומתסכלת היתה תמונת המצב בחוץ. כשיצאתי החוצה, לנשום קצת אויר, לראות אנשים, להגיע בערב למר”ם לצילומים, או לקופת חולים, התגובות היו משעשעות. אנשים לא ידעו איך להתייחס אלי – אני אילמת? אולם, כשהשתעלתי היה ברור שלא. אז תמיד השתעלתי. הרחמים שהפנו אלי כשחשבו שאני מוגבלת הביכו אותי. נאלצתי ללחוש, וגם כך זה היה מגביל. בסופו של עניין עברו 3 שבועות מתישים של מחלה אילמת והגיע יום העצמאות. בצהריים היתה לנו חגיגת יום עצמאות אצל חברים, ואני החלטתי להגיע. ואכן היתה זו החלטה מעולה. מזג האויר היה חמים ונעים, אוכל טוב, מסיבה מצוינת. טל, אחת החברות סיפרה לי שבדיוק דבר כזה היה לה לפני החתונה. היא הלכה לרופא מומחה, ועם אינהלציות וסטרואידים הכל חלף! והכי חשוב- לא ללחוש( אני לוחשת כל הזמן…) רק לדבר. נפלה עלי בהלה קלה: אינהלציות, סטרואידים! והתחלתי לדבר, מהפחד! מיתרי הקול שלי הפיקו קולות מוזרים, וכל מי ששמע אותי צחק. אבל לי לא היה אכפת בכלל. אני מתכוונת לדבר! עברו מאז מספר ימים, רופא אף אוזן וגרון אמר שיהיה בסדר ואני חוזרת לעבודה – אני אחזור לעצמי, מבטיחה!!
הרבה בריאות לכולם!
שתיקתך הרועמת… ודרך המילים בפוסט יוצאת מן צעקה על השתיקה ויפה שכך. המשיכי להבריא ולהתחזק.
התמונה מדליקה ובאיזה מקום מזכירה לי אותך…
או כן-השתיקה הכי ארוכה בחיים שלי. אני משתדלת להבריא מהר, והולכת כבר לעבודה. הבובה כזו מתוקה! אני לוקחת זאת כמחמאה!
סיפור מדהים ציפי! מאחלת לך ולגרון שלך המון בריאות!
הי מירב-תודה! אני משתפרת מידי יום!