במהלך פתיחת התערוכה מאיה נאמה נאום תודות קצר ומרגש,
וקבלה נשיקה מחוה רוזנברג – בעלת הגלריה
וקבלה נשיקה מחוה רוזנברג – בעלת הגלריה
עקרי הרעיונות מראיון עם מאיה:
בעברית קראת לתערוכה”אתנחתא” ובאנגלית: Momentary Lapse of Reason ,
מדוע בחרת בשמות הללו?
בעקבות הצילום שעשיתי ל:
Antonello Salis,Stefano Bollani , Jasper Bodilsen החלטתי לתת לתערוכה את השם “אתנחתא”.
תפסתי בתמונה את הרגע של הרגיעה, השחרור מהעשייה ומהמחשבה. אח”כ הוספתי את השם באנגלית, שחשבתי עליו הרבה זמן, והוא גם מדבר על רגעים של התפוגגות התבונה, שנעלמת ברגעים מסויימים (שזה תרגום סמולטני של הביטוי האנגלי).
איך הגעת לנושא של התערוכה? אני מאד אוהבת מוזיקה, וגם ג’ז וחשבתי על צילום של אחורי הקלעים בהופעות כבר זמן רב. בשנת 2009 הגעתי לפסטיבל הג’ז, שם הכרתי את מל רוזנברג, והוא הכיר לי אנשים רבים בתחום. התחלתי לחשוב ברצינות על הפרויקט הנוכחי, לתכנן אותו, ואת הצילומים עצמם התחלתי באמצע שנת 2009.
איך הגעת לנושא של התערוכה? אני מאד אוהבת מוזיקה, וגם ג’ז וחשבתי על צילום של אחורי הקלעים בהופעות כבר זמן רב. בשנת 2009 הגעתי לפסטיבל הג’ז, שם הכרתי את מל רוזנברג, והוא הכיר לי אנשים רבים בתחום. התחלתי לחשוב ברצינות על הפרויקט הנוכחי, לתכנן אותו, ואת הצילומים עצמם התחלתי באמצע שנת 2009.
איך התבצעה העבודה על הפרויקט? הגעתי ליותר משמונים חזרות לפני הופעות, שנקראות בשפה המקצועית sound check. לפני ההגעה לצילומים נפגשתי עם המנהלים האומנותיים של ההרכבים הצגתי להם את עצמי ואת הפרויקט וקיבלתי מהם אישור לצלם. כשהגעתי לחזרות המוזיקאים כבר ידעו שאני מגיעה והם רק הכירו אותי. עם הזמן הנוכחות שלי, כמי שמצלמת אותם נעלמה.
כמה זמן ערכה העבודה על התערוכה? צילמתי כשנה, 1200 צילומים. פיתחתי 900 מהם, מתוכם פיתחתי 124 לגודל של A4, ואז בחרתי את ה-24 תמונות, שהכי אהבתי, לגודל שמוצג בתערוכה. היה לי מאד קשה לבחור, כמו אמא שצריכה לבחור מי הכי יפה מבין ילדיה, אבל על אף הקשיים אהבתי מאד את הדרך של הבחירה.
את מזכירה בכל מקום שהצילומים בצבע, מה היתה חשיבות הצבע בשבילך? תמיד מצלמים ג’ז בשחור לבן, זו הדרך הקבועה והמקובלת. אני רציתי להראות את הצד האחר של האומנים, את הצבעוניות שיש למוזיקאים ולג’ז עצמו. חוץ מזה שהצבע בצילום של ימינו הוא מאד זמין, לא כמו לפני הרבה שנים שצילום בצבע היה יקר ונדיר. אני אוהבת צבע, מבחנתי הוא מאפשר צפייה בצלילים המגיעים מהתמונות.
גילית דברים חדשים כשהגדלת את התמונות? הרבה פרטים התגלו עם ההגדלה, שלא שמתי לב אליהם כשצילמתי. לא תמיד ראיתי את הרקע של התמונה. היה חשוב לי לתפוס את הרגע, את האומן בנגינה, או בהפסקה הקטנה, שבה הוא נמצא. כשהגדלתי את התמונה הופיע הרקע, הופיעו האנשים שמסדרים את המקום, את התאורה.
מה היה הכי חשוב לך שאנשים ירגישו בתערוכה? לי היה חשוב שאנשים יראו את התמונות וישמעו את המוזיקה. גם כשיש אתנחתא, המוזיקה שם, היא קיימת. בזמן ה- suond check, המוזיקאים והזמרים מנגנים, שרים ונחים. בזמן הזה הם מתכוננים להופעה, אך גם מרשים לעצמם להשתחרר ולהרגע. אני ניסיתי לתפוס את כל הרגעים האלה ולהעביר אותם, כמו שהם בתמונה. אני שמעתי את המוזיקה בכל הזמן הזה, וניסיתי להעביר את החוויה הזו בתמונות: “המוזיקה תמיד מתנגנת ותמיד ברקע”.
פינה בתערוכה: קרוב אלינו – טוני פאנצ’לה האיטלקי , ממול – תום פלג הישראלי
לכל תערוכה יש ספר, ששם כותב, מי שרוצה, את שהרגיש בתערוכה
אנשים החלו להפרד ובדרך כתבו מילים מהלב בספר התערוכה
מאיה עם חוה ואנשים נפרדים
ונפרדים לשלום
מאיה מתכוונת להציג את התערוכה במקומות שונים, וכמובן היא עובדת על פרויקטים חדשים.
כניסה לאתר של מאיה הד.
התערוכה נמשכת עד ה- 19/6, וכולם מוזמנים!
למאיה, אני בהחלט מבינה את ההרגשה של הקושי לבחור את התמונות וההקבלה לאמא שצריכה לבחור בין ילדיה.
אהבתי את נושא התערוכה, הפרוייקט מיוחד ונשקפת ההנאה בתהליך העבודה.
איזה יופי שעוסקים במה שאוהבים.
ציפי, יופי של שיתוף מעניין ויופי של פרגון למאיה. גם אצלך נשקפת ההנאה מהתיעוד, הכתיבה וכל עריכת הפוסט.
הי ורד-תודה רבה על ההערכה, ועל הפירגון! אני כבר הבנתי מזמן שמה שלא נעשה מאהבה-עדיף שלא יבוא בכלל!