תינוקיה בבית יולדות משנות החמישים, התמונה לקוחה מכאן
חדרי תינוקות בימינו, התמונה לקוחה מכאן
הרבה השתנה בחמישים השנים האחרונות במדינה שלנו. אני יכולה להניח בבטחון שמי שעזב בשנות החמישים את ישראל, וחזר כיום, לא יכיר את המדינה. בכמה תחומים במדינה לא השתנו הנושאים אף יותר משישים שנים. אלו הם הנושאים שמשתמשים בהם עדיין בחוקי המנדט הבריטי, שעזב את מדינת ישראל בשנת 1948, שנת הקמת המדינה.
לצערנו, רבים מהתקנים של הרפואה הציבורית הם מתקופת המנדט. נפגשנו, קבוצה של בלוגריות, עם מנהלת חדרי הלידה בבית החולים שיבא, הד”ר אורית מורן. אורית היא מומחית למיילדות וגניקולוגיה וכן השתלמה בגינקולוגיה של ילדות ומתבגרות. היא אשה מקסימה, חזקה, עם להט בעיניים ותשוקה לפועלה. אוהבת את המקצוע, אוהבת את האנשים איתם היא עובדת ואת הציבור שמגיע אליה, ברגעים המשמחים ביותר ובו זמנית המסובכים ביותר. אורית הסבירה לנו, שעצם האהבה שלה ושל חבריה למקצוע הרפואה, המחויבות שלהם לצוות, ליולדות ולבני המשפחה, כל אלה הופכים את אורית וחבריה לשבויים בידי הרשויות, שיודעים שהרופאים לא יקומו ויעזבו את בית החולים גם כשתנאי העבודה שלהם הם בלתי נסבלים. לכן בא המשפט של אורית: המזל שלנו הוא גם הצרה שלנו.
אורית סיפרה לנו שאין תקן למנהלת חדרי הלידה, אף על פי שבימינו הצורך בתפקיד הזה הוא מובן וידוע. כמות התקנים שלא עודכנה, הופכת את עבודתם של הרופאים לכמעט בלתי אפשרית, ולעיתים עלולה לסכן את המאושפזים. אין תקן לכמות הרופאים שצריכה להיות בחדרי הלידה, כאשר בשיבא יש 900 לידות בחודש. בבנין בו עובדת אורית מאושפזות ביום: כ-160 נשים במחלקות שונות. על כמות כזו של נשים יש רק 4-5 תורנים ביום. במשמרת של חדר יולדות יש: מומחה אחד ו-3-4 מתמחים. מחוץ לביה”ח יש כ-3 כוננים, שהם מומחים, ואם מתרחשת קטסטרופה יגיעו רופאים מומחים גם כשהם אינם בתורנות.
מתמחה עושה בממוצע 6 תורנויות בחודש. תורנות היא בת 26ש’, בהן עליו להיות עירני, מרוכז ולהחליט החלטות הגיוניות. במידה ורק יורידו למתמחים את שעות המשמרת בלי להוסיף תקנים לעוד מתמחים, המצב לא ישתפר. כמובן שכשיוסיפו תקנים גם לרופאים המומחים, אז יהיו יותר רופאים, שיעבדו פחות שעות בתורנות וגם הם יהיו עירניים ומרוכזים יותר במה שנעשה.
בהוספת התקנים הרופאים והמתמחים ירוויחו שעות של עירנות וריכוז, ואנו המאושפזים נרוויח טיפול יעיל יותר!
כיום המצב הוא שככל שמנהל חדר היולדות זועק בקול רם יותר את בעיות המקום ואת צרכיו, כך שומעים אותו יותר, והוא מקבל מהנהלת בית החולים יותר רופאים. זה מצב בלתי נסבל, שאסור שימשך זמן רב. אסור שמצבת הרופאים תתמלא לפי חוות הדעת של הרופא האחראי או הנהלת בית החולים. יש צורך בתקינה מסודרת לכל בתי החולים בארץ, לכל המחלקות והאגפים.
רופאה , מנהלת חדרי לידה ואמא
דיברנו עם אורית על ההתמודדות היומיומית עם כל הכובעים אותם היא נושאת. בבית יש לה משפחה שמחכה. אורית סיפרה שאת ההתמחות בגניקולוגה היא סיימה עם סיום חופשת הלידה. הכל נעשה במקביל, כדי לא להפסיד ימי עבודה. לאורית יש מספר ילדים וכמובן שהתמרון בין המשמרות, שעות העבודה הארוכות והתפקוד כאמא, ששבה הביתה למשרה שנייה הוא לעיתים נראה כבלתי אפשרי. לומדים לתפעל את כל מי שמסביב שיכול לעזור, וממשיכים את חיי היום יום.
אני תוהה – במצב הזה, כשרואים מה מתרחש ברפואה הציבורית – איך מגיעים ללמוד סטודנטים חדשים?
אורית משיבה לנו שלה בבית יש 2 בנות שאחת מהן מסיימת לימודי רפואה והשנייה מתחילה ללמוד רפואה. כשהסטודנטים מגיעים למחלקה ונפגשים עם הרופאים ועם כל שאר הצוות הם רואים להט בעיניים. הם רואים את התשוקה שבעשייה, את הרצון לעזור למטופלים, את השימחה, ואת הקשיים שנפתרים בסופו של דבר. זה בעצם מה שמשכנע אותם ללמוד. סטודנט לרפואה, כמו במקצועות אחרים, צריך שיהיה לו רצון ואהבה למקצוע שעומד בפניו, אבל יותר מבמקצועות אחרים מה שעומד בפניו הוא אחר ושונה. הצלת החיים, האבחון, העזרה לאנשים כאן הוא העיקר. רופא הוא מציל חיים, ולכן האתגרים העומדים בפניו הם שונים. הסטודנטים רואים את הקשיים ומודעים להם, ואף על פי כן מגיעים וממשיכים ללמוד רפואה. הם פוגשים ברופאים שעל אף הבעיות לא מוותרים ולא מרימים ידיים.
בכך כמובן נסגר מעגל ונפתח מיד שוב: במשפט של אורית שמזלם של הרופאים הוא גם צרתם. הרופאים אוהבים את מה שהם עושים, מחוייבים למה שהם עושים, והמדינה משתמשת באהבה הזו כדי להפוך אותם לשבויים, שלא יכולים לעשות כמעט כלום כדי לשנות לטובה את התנאים בהם הם פועלים. המדינה יודעת שהם לא יעזבו, והרעש שהם יעשו הוא לא גדול כל כך. יש כאן ניצול לרעה של המצב. ניצול של החזק את החלש. שנושא השכר הנמוך של הרופאים בכלל לא הוזכר כאן, אבל הוא חלק במאבק (כולל תורנויות השכר של רופא מומחה זהה בנטו לשכרו של פועל זבל בעירייה שעובד כ- 3 שעות ביום). אני מקווה שהשביתה של הרופאים תסתיים מהר, כי הסבל של החולים הוא קשה, ולרופאים יש קשיים רבים, וסדר העדיפויות של המדינה לגבי הרפואה הציבורית חייב להשתנות!
פוסט כואב.
הלוואי ומילים חשובות אלו גם יעזרו במשהו…
הי ורד-כן.כל הנושא הזה הוא אפילו מפחיד.עומד על כרעיים. כל פעם מציאים לרופאים מקום אחר בעולם לעבור אליו, ועתיד הרפואה פה לא ממש ברור. מקווה שמשהו ישתנה סוף כל סוף.