.jpg)
התמונה מכאן
גבריאל גרסיה מרקס הלך אתמול ב-17/4/14 לעולמו.
הסופר הנפלא נולד ב-6/3/1927. בין שאר פועליו הוא היה עיתונאי, תסריטאי
וקיבל את פרס הנובל לספרות בשנת 1982.
מילדותי הייתי תולעת ספרים. כתבתי על זה פעם. בשנים האחרונות זה היה קשה יותר ויותר.
שלל הגירויים, החיים עצמם שהם מלאים בעיסוקים. ילדים, בעצם משפחה, כלבה קטנה
שמעסיקה אותי ללא הפסקה. אני מגיעה לספר שליד המיטה, כי תמיד מחכה שם אחד,
קוראת עמוד ונרדמת. לפעמים אני עושה הפסקה ונכנסת למיטה יותר מוקדם מהרגיל
וקוראת. לאחרונה קניתי מנורת לד שמעניקה לי אור מאד נוח לקריאה, וזמן הקריאה מאד
השתפר.
גרסיה מרקס היה חבר נפלא בשבילי.
בהתחלה אמא שלי, תולעת ספרים גם היום, ערכה לי עמו את ההיכרות.
אחר כך לא יכולתי שלא להתמכר ולקרוא כל מה שהיה בקירבתי.
אני מצטעת על הנדושות אבל מבין ספריו הכי השפיע עלי היה הספר המופלא
“100 שנים של בדידות”. אולי כי הוא היה הראשון. אולי כי אכן הוא מסמל בעיני
100 שנים של קריאה, של ירידה לעומק העולם המיוחד של מרקס, המוזר והאחר
מכל מה שהכרתי, עד שקראתי את הספר הזה.
וכן, קראתי לא מעט עד אליו, אבל זה באמת עולם אחר.
פנטזיה, שאין כמותה. ונכנסים לסיפור והכל אמיתי. והכל קרה.
ולא רוצים שהסיפורים יגמרו.
ורק מי שקרא מבין.
וזה המזל שלנו שהוא ידע לספר ככ יפה.
המזל שלנו שהוא כתב ספרים.
המזל שלנו שקראנו.
אני מביאה קטע קטן מתוך הקדמה לספרו:
“שניים עשר סיפורים נודדים”, הספר פורסם בשנת 1992, בישראל הוא
יצא בספריית עם עובד, ותורגם מספרדית על ידי ריטה מלצר ואמציה פורת.
הקטע הוא מתוך ההקדמה לספר, שאותה כתב גבריאל גרסיה מרקס,
והוא מספר כאן מעט על הכתיבה שלו:
“היתה לי בזה חוויה יצירתית משונה שכדאי להסביר אותה,
ולו כדי שילדים שרוצים להיות סופרים כשיהיו גדולים
ידעו כמה הרגל עברה זה של כתיבה בוער בעצמות ואין להשביעו.
הרעיון עלה על דעתי בראשית שנות השבעים, והיה קשור לחלום מאיר
עיניים שחלמתי לאחר חמש שנות מגורים בברצלונה.
בחלומי והנה אני משתתף בלוויתי שלי ואני הולך בקרב חבורה של
ידידים לבושים בגדי אבל חמורים למראה, אבל רוחם טובה עליהם.
כולנו שמחים כמדומה שאנחנו שרויים יחד,
ואני יותר מכולם, שהרי המוות מזמן לי שעת-כושר נעימה להיות
עם חברי הוותיקים והאהובים ביותר מאמריקה הלטינית, שזה זמן
רב לא ראיתי אותם. בתום הטקס, כשהם מתחילים להתפזר, אני רוצה
ללכת איתם, אבל אחד מהם מודיע לי בנעימה סופית נחרצת שלי עצמי החגיגה
נסתיימה. ” אתה היחיד שאינו רשאי ללכת” הוא אומר לי.
רק אז אני מבין שהמוות פירושו שלא תהייה עוד לעולם בחברת ידידך.”
הספרים שיש לי הם חברים שלי. אני לא מוותרת אפילו על אחד מהם.
חלקם מאד ישנים, רובם מלווים אותי כבר שנים,
ומיעוטם חדשים, וכאלה שמחכים יפה בתור כדי שאקרא אותם.
אני אוהבת את כולם.
עם הספרים של גרסיה מרקס אני יכולה תמיד לחלום,
להגיע רחוק לעולמות אחרים ושונים מכל מה שיכולתי אי פעם לדמיין.
ואולי בשל זאת אני כל כך אוהבת אותם, וחווית הקריאה שלהם
נצורה לי בלב לעולמי עד.
יהיה זכרך ברוך
גבריאל גרסיה מרקס.
* רשימת ספריו: ( מתוך ויקפדיה ישראל)
- סופת שלכת (La hojarasca), יצא לאור ב-1955
- אין לקולונל מי שיכתב אליו (El coronel no tiene quien le escriba), יצא לאור ב-1961
- לוויתה של האם הגדולה (Los funerales de la Mamá Grande), יצא לאור ב-1962
- השעה הרעה (La mala hora), יצא לאור ב-1962
- מאה שנים של בדידות (Cien años de soledad), יצא לאור ב-1967, הופיע בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגום ישעיהו אוסטרידן
- עינים של כלב כחול (Ojos de perro azul), יצא לאור ב-1974
- הסתיו של הפטריארך (El otoño del patriarca), יצא לאור ב-1975
- הסיפור העצוב והבלתי יאומן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית (La increíble y triste historia da la cándida Eréndira y de su abuela desalmada), יצא לאור ב-1978
- כרוניקה של מוות ידוע מראש (Crónica de una muerte anunciada), יצא לאור ב-1981, הופיע בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגום טל ניצן
- אהבה בימי כולרה (El amor en los tiempos del cólera), יצא לאור ב-1985, הופיע בעברית בהוצאת עם עובד, 1989, בתרגום ריטה מלצר ואמציה פורת
- עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ’ילה, יצא לאור בעברית בהוצאת כנרת, 1988, תורגם על ידי יורם ברונובסקי.
- גנרל במבוך (El general en su laberinto), יצא לאור ב-1989
- שנים עשר סיפורים נודדים (Doce cuentos peregrinos),יצא לאור ב-1992, הופיע בעברית בהוצאת עם עובד, 1992, בתרגום ריטה מלצר ואמציה פורת
- על אהבה ושדים אחרים (Del amor y otros demonios), יצא לאור ב-1994
- ידיעה על חטיפה (Noticia de un secuestro), יצא לאור ב-1996
- לחיות כדי לספר (Vivir para contarla), יצא לאור ב-2002, הופיע בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגום טל ניצן
- זיכרונות מהזונות העצובות שלי (Memoria de mis putas tristes) יצא לאור ב-2004, הופיע בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגום טל ניצן
איזו מחווה יפה. אם תשאלי אותי אזי התנך הוא הספר הכי משפיע. שנים ישנתי כשהתנך על השידה שלי בסקרנות לקרוא ולהבין אותו באמת ולא בלימוד שבלוני בבית הספר. כמוני כמוך תולעת ספרים, כלךכך רציתי שיהיו לי משקפיים כדי שגם "אראה" חכמה ולמדנית. הם הגיעו לצערי אבל זה לפוסט אחר.
הספר של גרסיה יחודי במינו, כואב, נוקב ומציאותי.
הי אפרת. אני הסתפקתי בשיעורי התנך בבית הספר, ופשוט פניתי החוצה לכל עבר כמעט. וזכיתי למשקפיים, אפילו ששנאתי אותם, אבל גם אצלי הם כבר עפו ממני רחוק…..ואני ככ אוהבת את גרסיה מרקס, זה ישאר לנצח! חג שמח!