יש נושאים שלא נוגעים בהם, שמאד קשה ההתייחסות אליהם. אולי זו הסקרנות, אולי זה הגיל, אבל התיישבתי לראות את “עדיין אליס”. נדיר, אבל הפעם כותרת הסרט בעברית היא כמו בשפת המקור: “Still Alice”. אולי הכבוד לנושא של הסרט, כנראה. גיבורת הסרט (מבוסס על ספר שכתבה ליסה ג’נובה) אליס, שחלתה באלצהיימר, מהסוג הכי נדיר והכי קשה – המשפחתי. בסוג הזה המחלה מתגלה בגיל צעיר, ואצל אליס המחלה התגלתה בגיל 50.
לא מזמן, חברה פתחה, בדף שלה בפייסבוק דיון ארוך ומעמיק על אובדן. אנשים העלו שם את אשר על ליבם, והתפתח דיון מאד מעניין, שנגע ללב של כולנו, כי איך אפשר שלא? אני נכנסתי לדיון יום לאחר הצפייה בסרט. העלנו בדיון הרבה מחשבות ורגשות והחלטתי לכתוב גם כאן.
בכתיבה של הפוסט הזה אני לא מרגישה שיש ספוילרים, כי הסרט יצא לאקרנים לפני שנה בדיוק. מקווה שתמשיכו לקרוא!
אליס, במשחק המופלא של ג’וליאן מור, שעליו זכתה באוסקר, היתה פרופסורית מוערכת לבלשנות, חיה חיי משפחה מאושרים עם ילדיה ובעלה, ובגיל 50, התגלתה בה מחלתה. אני לא מבקרת את הסרט, את שאר השחקנים, את הפיכתו מספר לסרט, מורכבותו או שטחיותו. על כל אלו נכתבו הרבה מילים בשנה האחרונה. אני כותבת כאן רק על האובדן, על האבידה, על האיבוד, על ההתאבדות ( שאליס נכשלה ביישומה).
כל החיים אנחנו בונים את עצמנו. את מי שהיננו. את האיד ואת האגו שלנו (פרויד היקר, לא עוזב אותי אף פעם), לאט לאט, השנים עוברות עלינו ואנחנו מקיימים את הבחירות שלנו, בהצלחה ולעיתים גם נכשלים. אנחנו משנים את המסלול. אנחנו מתחברים לאנשים, אנחנו נפרדים מאנשים. אנשים נפרדים מאיתנו. הדינמיות היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, וממי שאנחנו. אנחנו הופכים לחלק מקהילה, ממשפחה, מחברה.
אנחנו יולדים ילדים, אנחנו תומכים במשפחה הגרעינית והנרחבת. תומכים ונתמכים בקהילה שמקיפה אותנו ואת המשפחה הנרחבת שלנו. בתוך ובין כל אלה השורש א.ב.ד מתערבל. תארו לכם מיכל גדול ובו כל המילים שכתבתי בשורות שמעל, והן מתערבלות ומתערבבות, נבחשות ומתגלגלות, והמילים נפרמות. האותיות מתערבבות. המילים אובד, אבד, אובדן, אבדה, התאבד, נאבד, כולן מתערבבות בכל שאר המילים.
לפני הרבה שנים למדתי זן בודהיזים. למדנו הרבה ודנו בנושאים שונים. השווינו בין הבודהיזם לקבלה ולתורת הסופים, ואכן מצאנו הרבה דברים דומים. מה שאהבתי יותר מכל בתורת הזן בודהיזם היא הידיעה שאין יש בלי אין. קשה, ואולי בלתי אפשרי להבין את הטוב שיש לנו בלי הידיעה מה זה רע, וכמה הרע קשה לנו. אף על פי כן בחיים שלנו היום יומיים אנחנו לא חושבים כל הזמן על הטוב ועל היש. הרבה פעמים חושבים דווקא ההפך, על מה שחסר ועל מה שאנחנו רוצים להוסיף לעצמנו.
טיילת, מעקה, ים, גלים ועננים מלא השמיים:
כשקורה משהו רע, כשמתרחש אובדן, אנחנו נעצרים. כאילו שהלכנו במסלול ולפתע נכנס בנו עמוד. תחשבו על תמרור עצור שנעמדנו ממש עליו. זה כואב, זה מנער, זה האובדן. אבד לנו משהו. אבד לנו משהו חיצוני. אבד לנו אדם אהוב, חבר, בן משפחה, חיית מחמד. כשהתמרור הזה מכה בנו, אנחנו מתעוררים. מתעוררים מהמצב שהיינו בו עד לאותו הרגע. מהבהלה שאנו מרגישים באותו הרגע, לאחר שחווים רגשות של צער וקושי, של מרמור עז, וכעס ואפילו רחמים, מתחיל ניצן קטן של הבנה. הבנה של כמה טוב היה לנו קודם, כמה התלונות היו קנטרניות, גם כשהן היו צודקות למדי, לאותו הזמן. החיים שממשיכים, מביאים איתם את ההבנה של הטוב, שעדיין קיים ואת האפשרויות שיש לנו מסביב. את כל אלו למדתי באופן הכי פילוסופי שאפשר, אבל הכל גם התממש בחיים עצמם.
התמונה מכאן
כשאליס חלתה באלצהיימר, היא ניסתה להתכחש לידיעה, להתעלם מהאובדן. זה כל כך ברור ואנושי. מי לא היה נוהג כמוה? מי מוכן לאבד את האבדה, הכי קשה שיש, האבדה של עצמו?
קשה לאבד בן משפחה, ואני לא מתכוונת לתאר זאת, לאבד חבר או חיית מחמד. לפני 3 חודשים נפטרה נינה שלנו, שחיה עימנו כבת משפחה. האבל שלנו קשה. אבל לאבד את עצמך, בתוך עצמך, אני חושבת שזה הדבר הכי נורא שיש. אלצהיימר היא מחלה איומה, חותכת בך ונוגסת בך מבפנים. כשהיא איטית הכאב שמגיע איתה הוא קשה ואיטי כמוהה, האיבוד העצמי של מילים, מחשבות, רגשות, חלקים במוח שמזהים את הקרובים שלנו, לאט לאט.
כשהמחלה מהירה, כמו במקרה של אליס הוא בלתי נתפס, לה ולסובבים אותה. ניתן לאמר שהבחירה לתאר את אליס כפרופסורית לבלשנות היא שטחית וצפוייה. אני חושבת שהיא מעולה כי היא מסבירה כמה אליס, שהמילים והבהירות היו כה חשובים לה, דווקא היא נפגעה במקום שהכי כאב לה. האובדן שלה היה עוד יותר גדול, אם בכלל אפשר להשוות אובדן.
מרינה, מזח, ים וגלים של געגוע:
בתחילת המחלה, לפני שאיבדה את הקשר עם הסביבה ועם עצמה – עם מי שהיתה אליס, היא אספה כדורי הרגעה חזקים ביותר. אליס צילמה סרטון הדרכה וקיוותה שאליס החולה תצפה בו. בסרטון, בדרך הכי פשוטה שאפשר, אליס הסבירה לאליס החולה, מה עליה לעשות, כשתהייה מאד חולה. באחד מקטעי השיא של הסרט, אליס, ברגעי אחרונים של הבנה לנעשה סביבה, צופה במקרה בסרטון, מגיעה למגירה בחדרה, בה מוטמנת קופסת כדורים, שאם היא תבלע אותם, היא “תירדם לנצח”. אליס אוחזת בקופסה, אולם הקופסה נופלת מידייה והכדורים מתפזרים סביבה. אליס כבר לא מסוגלת במצבה הנוכחי להבין מה היא ניסתה לעשות עם הקופסה הזו..
האובדן הוא קשה ונמצא בכל מקום. אליס הולכת ונעלמת. בגופה היא שם, בנשמתה היא הולכת והופכת לתלותית יותר ויותר. אליס לא ידעה באיזה מהירות המחלה תכלה את מוחה. היא ביקשה מבעלה שיצא לשנת חופש ויבלה איתה את הזמן האחרון שנותר לה להיות היא אליס. היא חיפשה פתרונות קטנים למצב שבו היא נמצאת. אבל המציאות של המחלה שלה בגדה בה. ההידרדרות היתה מהירה ביותר, הרבה יותר ממה שהיא העלתה בדעתה.
גלים, מזח, ספינת מפרש באופק:
מסביב לאליס האובדן הוא קשה. בעלה שמאבד את אהובתו, את בת זוגו לחיים ולתוכניות. ילדיה שמאבדים אם וחברה תומכת. משפחתה המורחבת, חבריה, חבריה לעבודה, תלמידיה. אפילו המחקר שבו אליס עסקה אבד. חשבתי הרבה מאד על האובדן, ועל אליס. כל הסרט. מה עובר לה בראש? מה היא מרגישה? איך היא מרגישה כשבעלה והבת שלה מדברים לידה, כאילו היא לא לידם. הסבל הוא נוראי. הידיעה מה יהיה הגורל היא אכזרית. אז היכתה בי הידיעה, שבעצם האובדן הכי גדול הוא ברגע הידיעה. ברגע שאליס אובחנה כחולה כל כך קשה. אז ובשלבים הראשונים האבדן הוא הכי קשה, לאדם החולה. האובדן של הסובב לך הוא הפוך. בהתחלה הוא בלתי נתפס ואפילו בלתי נראה לסביבה, נראה רק לאליס. בסוף הסרט, כשאליס כבר לא מזהה את ילדיה ובעלה, כשהיא הופכת לתלותית, ומטופלת, המוח שלה כבר לא מבין את מה שהבין פעם. אליס כבר לא יודעת הרבה על העולם שבו חיה פעם. היא כבר נמצאת בסוג אחר של עולם. בשלב הזה הכאב של בעלה והילדים הוא הגדול ביותר. בשלב הזה הם מבינים שלא נשאר דבר מאליס הקודמת, מאליס האשה והאם, מאליס האדם שהם הכירו. הכאב שבאבדן הקשה הוא זכותם של הבריאים, הכשרים, אלו שנשארו שלמים ובריאים.
אליס כבר לא כואבת, במובנים רבים היא כבר שלווה. היא השאירה את הכאב ואת הבכי על האובדן למי שסביבה. באליס צריך לטפל באהבה, לדאוג לצרכים שלה, באופן צמוד. בלי כוונה מצאתי כאן סוג מסויים של אופטימיות. אני בטוחה שזו אופטימיות שקשורה לבגרות, לניסיון שמגיע עם השנים. אופטימיות, בכך שאם אנחנו כבר לא אנחנו, ולא מרגישים את הדברים הכי איומים, שפעם חשבנו שאפשר להרגיש, אז זה בסדר. פה נמצאת המנוחה. פה המרוץ של החיים מסתיים. כשהתודעה שלנו כבר לא קיימת, ונשארים רק צרכים, התקווה שנשארה היא רק שהטיפול יהיה המיטיב.
מה שיקרה כשכבר לא נהיה כאן – לנו כבר לא תהייה תחושת אובדן, אימה ופחד. הכל יהיה כבר מאחור, נצוף לאט לאט, כסירת מיפרש על גלים של שלווה.
מוקדש, באהבה רבה וכאב גדול, לאורית, שתיבדל לחיים ארוכים ולאבא שלה מיכה, שניפטר שלשום תנצב”ה.
פוסט חזק ועדין כאחד. רואים שכתבת מהלב, התיאור שלך את הסרט מאד מוחשי ואני מאד אוהבת את המסקנות שלך בסוף, שמכניסות מדת מה של אופטימיות, קרן אור בתוך החשיכה.
תודה מיכל, מוות ואובדן מערער את כל היציבות, ומכריח לחשוב על ככ הרבה דברים. אני חושבת שהאופטימיות זה איזשהו פתרון שאני מוצאת לעצמי, כדור הרגעה קטן שנותן כוח להמשיך.
ציפי יקרה, אני הייתי שותפה בדיון ההוא על אובדן.
חלקתי שם מעט מהאובדן שלי לנוכח האובדן של אמי.
אמי מאבדת את עצמה לאלצהיימר
הוא לא מהיר וקיצוני, וגם לא מוקדם, כמו זה של אליס
הוא הדרגתי ואיטי, ועם זאת נוכח במלואו בחייה, ובחיי
האלצהיימר של אמי הוא מדרון מתון, אבל חלקלק, והדרך בו היא רק בכיוון אחד.
יש ימים של הפוגות קצרות, אבל רוב הזמן הוא הידרדרות.
.
את 'עדיין אליס' ראיתי אז, לפני שנה, כשמצבה של אמי עדיין לא היה ברור וחמור כמו עכשיו
אבל הוא היה צפוי
היא ציפתה למצב הזה, מתוך הנסיון עם אימה, ואנחנו קיווינו כל הזמן שהיא טועה. אבל היא לא טעתה.
.
את צודקת: הבחירה במקצוע הבלשנות, כשהדבר הראשון שאליס מאבדת הוא מלים, היא בחירה טובה להמחשת האובדן הזה של האדם את עצמו.
והכאב שלה – למרות שאני לא שם (וכבר עברתי, טפו-טפו, את גיל 50), והוא משהו שאני לא יכולה אפילו לדמיין לי – אני רואה אותו נשקף מעיניה, שומעת אותו בקולה, שרועד לעתים, במבוכה. בבושה. באובדן שליטה
.
אבדות
ציפי יקרה – כתבת אותי ממש, אבל הוספת אור בקצה המנהרה הארוכה, את אותה אלומה שלא היה בידי למצוא. כתבתי בתחילת אותו דיון שהייתי שותפה לו גם, כי אני נמנעת בכוונה תחילה מלצפות בסרט או לקרוא את הספר, כי ידעתי עד כמה ישפיע עלי קשות, והנה אחרי שצפיתי בו אני יודעת עד כמה צדקתי.
הערה אחת לגבי "שטחיות" – בעקבות הצפיה בסרט קראתי חומר קצת יותר מקצועי על אלצהיימר, נאמר שם כי ידוע שככל שאנשים משתמשים יותר במוח – קרי, כותבים, קוראים, ממלאים תשבצים וכו הם דוחים מהם את המחלה, אלא שאם אנשים מאוד אינטילגנטיים – אנשי אקדמיה שהמוח הוא כלי העבודה שלהם, לוקים באלצהיימר, אז התקדמות המחלה היא מהירה ביותר. וזה מה שהוצג למעשה בסרט. לכן הפרט הזה שהיא פרופסור באוניברסיטה, היה חשוב. תודה ציפי.
חן היקרה. אני הבנתי אז, כשכתבת שאת במדרון שיש משהו כזה. הדבר בכי מעודד שאני יכולה לאמר לך שזה מזל שהמצב איטי. אני מניחה שכאשר המצב הוא כזה, היא מרגישה מה שקורה איתכם ואיתה, חווה, וחיה חיים שלמים ככל האפשר. אני מצטערת מאד שהמחלה בכלל התפרצה, ומתפללת שאת לעולם לא תחווי את המחלה הארורה הזו. אני בטוחה שהכאב והצער שלה כבדים ושאתם עושים כל מה שאפשר כדי לעזור לה ולהיות איתה.
רבקה יקרה, ריגשת אותי, כמובן. אם הצלחתי להאיר טיפה את המנהרה החשוכה, אז המשימה הושלמה. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על הסוף, לא יודעת למה, וניסיתי בתוך כל הכאוס הזה לחשוב גם על מי שחולה, ואולי על מה שהוא כבר לא חווה. המוות של אבי חברתי, שלשום, שהכרתי במשך שנים ארוכות, ממחלה קשה, והלוויה אתמול, העצימו את כל המחשבות, והסרט, הכל הביא אותי להבנה שצריך להוציא החוצה את המחשבות האלה. אני גם קראתי את כל המאמרים על השיטות של היפנים – מכוני כושר למוח הם קוראים לזה. ואת צודקת, בסרט זה נראה שזה בדיוק הפוך, ובהנתי מקריאה שמי שחווה אלצהיימר ומטפל בחולים טוען שזה נכון. והרגע גם נזכרתי על טענה שעלתה ממחקר ב-ALS נוון השרירים הנורא, שמצאו שמשותף להרבה חולים, הוא היותם אנשים מאד ספורטיביים, ואפילו רצי מרתון. וזה שוב מראה לי שהגוף בוגד בנו במה שהכי חשוב לנו. השטחיות שהזכרתי, היתה לא על הסרט, אלא, מבקרים שטענו שהתסריט שטחי, בנאלי וכו'. בכלל לא התייחסתי לכך, כי זה לא מה שחשוב בסרט לדעתי. חשובה הצגת הנושא. אני יודעת שלפעמים להוציא החוצה דברים ולכתוב או לדבר זה מאד עוזר. מקווה שלא העצבתי אותך.
אווו ציפי גמרת אותי עם הפוסט הזה … יצרת לי פרידה מסבתא שלי …סבתא שלי היתה צלולה עד גיל 82 פחות או יותר ולאט לאט איבדה את זיכרונה וחיה כך עד גיל 94 בערך … אני לא הרחיב בתגובה אבל הפרידה ממנה היתה סביבב ה-80 שלה וכשהיא עזבה זאת היתה הקלה … עם כל העצב … מעל עשור היא לא היתה איתנו … פוסט עמוק ומרגש … על הסבתא השניה שלי חשתי לכתוב פוסט אבל גרמת לי לרצות לרשום גם עליה . מעניין, וחיבוק גדול
מיכל ככ מרגש מה שכתבת לי על סבתא שלך. אני מבינה שזה היה עצוב וקשה מאד לחיות כך לצידה. אני חושבת שאם הצלחתי לגרום לך לרצות לכתוב זה לפחות נהדר. להוציא החוצה ולשחרר זה נותן ככ הרבה, לכולם. מרוויחים מי שמסביב, מי שקורא ובטח שלך זה יעשה טוב. הזכרונות והאהבה שנשארים לנצח. שמחה שקראת ואהבת. חיבוק גדול בחזרה.
ציפי אהובה שלי. נגעת בתבונה, ברגישות ובאהבה בנשמתי ובנפשי.
אבי שהכיר אותך מילדותינו השמחה והמשותפת בעומר אהב אותך עד מאוד.
אני משתדלת למצוא נחמה ברגעים הרבים להם זכיתי במחיצתו ומודה על הבחירה שעשיתי לוותר על החומר וללכת עם הנשמה וההבנה שאת שחולף אין להשיב.
אבי שהיה איש של ידע, שפות ותבונה היה צלול ונדיב, רגיש ומכיל ובעיקר אוהב ונאהב.
אני רוצה להאמין ולמצוא נחמה במחשבה שאולי אישם הוא שט בשלווה על גלים של שלווה.
אוהבת אותך
אורית היקרה, כמה עצב וכמה צער יש בי על המוות שלו, את יודעת. יש דברים שמשתדלים להדחיק והמחלה שלו, מבחינתי היתה כזו. חוץ מזה שאבא שלך תמיד היה גדול וחזק, ואופטימי, והכל היה נראה רחוק ממנו. אני שמחה שעשית את מה שעשית, כמובן שגם בשביל עצמך, אבל גם בשבילו, וזה היה מעשה מאד חכם. אני בטוחה שהוא עזב את העולם מאושר, עם ידיעה כמה הילדים שלו מוצלחים, ומאושרים עם מה שהם, עם המשפחות שהקמתם, וכל אלו מאד מרגיעים את הנפש הכואבת, בזה אני בטוחה. אני גם בטוחה שהוא נמצא עכשיו באי של שלווה ורגיעה. אוהבת בחזרה, תמיד!
קראתי את הפוסט שלך בשקיקה. מודה. נמנעתי מלראות את הסרט הזה. סבתי היקרה שהייתה כמו אם עבורי נפטרה מאלצהיימר וזה מצער אותי לחשוב על זה כל פעם מחדש.
הקריאה של הפוסט שלך העלתה בי מחשבה על כך שאני איבדתי אותי בעצמי ללא קשר לאלצהיימר. הגעתי למקום שבו הייתי כל כך רחוקה מעצמי, שהיה צריל לקרוא משהו די דרמטי (וקרה) כדי להעיר אותי לעצמי ולהתחיל את כל הדרך חזרה.
אני חושבת שאנשים רבים הולכים לאיבוד או נאבדים בתוך מסע החיים. מה שמדהים הוא שתמיד קורה משהו שמחזיר אותם חזרה.
אהבתי מאוד את כתיבתך, את התתייחסות לנשוא המרתק הזה וגם גיליתי את הבלוג שלך והוא נפלא.
תודה 🙂
כרינה, ברוכה הבאה, שמחה שאת כאן!! מאד הצטערתי לקרוא על מה שהיה לסבתא שלך, ועל הריחוק. אני יכולה לספר שאצלנו לא היה אלצהיימר במשפחה, אבל היו שאר המחלות, שלא לדבר על דור שני לשוה, וכו', שהם מתו ככ מוקדם, ואנחנו גם לא יודעים מה היה שם. אבל אני מכירה את הריחוק, מעצמך, מדברים שמאימים שקשה לחדור אליהם ודרכם. בסוף באמת יש מה שעוצר, שאולי גורם גם לבאלנס, לחזרה למה שהיה צריך לחזור. תודה על המחמאות, אני מאד מעריכה אותן.