אתגרים וסיפורים בשחור/לבן

אתגרים אני אוהבת, אבל רק את אלה שנרקחים בנושאים הקרובים לליבי.

תחרויות אני לא כל כך אוהבת, אני אוהבת שיתופי פעולה ועבודת צוות, אוהבת לדבר ולשתף את הרעיונות שלי, אוהבת ליצור משהו חדש. אוהבת לשמוע ולהתייעץ, אני אוהבת אנשים. אם נקרה בדרכי אתגר נחמד אני נכנסת לתוכו, וכשאני בתוכו זה כבר עם כל הלב. אני מאמינה שמה שעושים, חייב לבוא מכל ה-💗.

מוזמנים לפתוח את היו טיוב ולשמוע את וולף לארסן – Wolf Larsen שאותה הכרתי אותה לא מזמן, ונראה לי שהיא תהייה ליווי מעולה לשחור וללבן:

צילום הוא חלק חשוב מחיי, הוא חלק נכבד מהדרך בה אני מביעה את הרעיונות והמחשבות שלי. לכן האתגר הזה התקבל אצלי בברכה ואפילו באהבה. אחרי שצילמתי את התמונות ושיתפתי אותן על הקירות של 7 אנשים שונים, הרגשתי צורך לכתוב על התמונות האלה. ככה נוצר הפוסט הזה. אני מקווה שתאהבו את התמונות ואת הסיפורים המלווים אותן.

פילים נואר

‘פילים נואר’- סרט אפל, הוא ביטוי צרפתי לסגנון קולנועי שהיה שגור בעולם, בעיקר בשנות ה-40,50. אלו היו סרטים שצולמו בשחור לבן, עם גיבורים נואשים, בשולי החברה שהיו מסובכים ומתוסבכים. בסרטים האלה היה רצח, שוד, בגידה, והם היו קודרים מאד.

אני רוצה לכתוב כאן על שחור לבן אחר, רך יותר ואנושי יותר. לא ציני וכבד כמו ב’פילים נואר’. כדי להסתכל על החיים בשחור לבן צריך לקחת נשימה ולהירגע.

הכל מסביבנו צבעוני מאד וחי. אני מסתכלת על תמונות בפייסבוק ובאנסטגרם ולעיתים אני מרגישה שהן ממש יוצאות החוצה מהמסך. הצבעים עזים, הקווים ברורים, אני רואה פרטי פרטים ויכולה לדמיין שאני נמצאת שם, במקומות עליהם אני מסתכלת. הילדים של היום, שלא כמונו, חיים עם סמרטפונים, מחשבים וטלויזיות בצבע. אנחנו לעומתם, עוד זוכרים איך כילדים ראינו טלויזיה בשחור לבן, כי לרובנו היתה טלויזיה ששידרה כך, ולמי שהיתה טלויזיה צבעונית מחקו לו את הצבע (זוכרים את האנטי מחיקון?) אנחנו הפכנו למומחים בעשרות הגוונים של הלבן-האפור והשחור. אני לא מתגעגעת לתקופה הזו של המדינה, אני כן מתגעגעת לימים של ילדותי, שנראים לי היום פשוטים ותמימים. ימים שאפשר היה להינות מלרדת למטה ולשחק מחבואים.

בואו ניקח את הנשימה הזו ביחד. 

השיפוץ

היה כאן שיפוץ, לי זה ברור. מישהו הוציא את כסאות העץ הישנים והמעט שבורים האלה והשעין אותם על העץ. אני זוכרת שפעם היו גם לי כסאות כאלה. ליד הכסאות מישהו הניח את הדלי הגדול והסגור, כשהוא מכוסה בשיירים של סיד. מישהו (אולי זה אותו אחד שמשפץ) הוציא לכביש את פח הזבל הגדול של הבניין ושם לצידו את שקיות הזבל, שאותן הוא הקפיד לסגור. זה לא נעים לצאת בבוקר לרחוב ולראות שקיות זבל מפורקות כשכל מה שהיה בהן מפוזר על המדרכה. היה כאן שיפוץ, לי זה ברור. משהו ישן שמקבל חיים חדשים.

אולי זה רק חדר, אולי דירה שלמה ואולי זה בית קפה ישן, שמקבל פנים עדכניות. בית הקפה, שהיה של ההורים ועכשיו כשהם פרשו מהניהול שלו, הבן הצעיר, חזר מהמזרח ולקח עליו את הניהול ויכניס שם חיים חדשים.

מצאתי אופטימיות חדשה ברחוב גבעתימי ותיק.

גלגל ומהלכים של אופניים

כולם יודעים שתל אביב היא עיר דינמית, לא סתם המציאו לה את הסלוגן: “תל אביב עיר ללא הפסקה”. חלק מה “ללא הפסקה” הם המרתונים, מרוצים וסובבי עיר שונים הנערכים בה, גם הם ללא הפסקה. מה שמצחיק אותי הוא שכל פעם שהארועים האלה נערכים הם גורמים לעיר הזו להפסקה אחת ארוכה. בכל ארוע כזה עשרות כבישים נסגרים, ובעשרות כבישים אחרים המכוניות עומדות בפקקים עצומים. את גלגל האופניים הזה עם שרשראות המהלכים שלו צלמתי בבית הקפה בו ישבנו אבי ואני, בבוקר של סובב תל אביב כזה, שבו רכבו על אופניים.

זוג רוכבים, גבר ואשה, הניח את 2 זוגות האופניים שלהם לידנו, כשלגופם החולצות שהעידו מהיכן הם הגיעו. הם רכבו 42ק”מ (אני יודעת כי שאלתי אותם אם אני יכולה לצלם את האופניים שלהם, ומשם  התגלגלה השאלה כמה ק”מ הם רכבו) ולא נראו לי מותשים יותר מדי. אולי כי שכשהם הגיעו לבית הקפה האדרנלין וההתרגשות מהמרתון עוד זרמו להם בדם.

אני הסתכלתי עליהם בהערכה עצומה. כשעזבנו את בית הקפה הם עדיין ישבו בו. כשצילמתי את הגלגל הזה חשבתי על עצמי. האם אני הייתי מסוגלת לרכב כל כך הרבה?

האם הם הצליחו לקום אחרי בית הקפה ולנסוע הביתה בשלום?

האתגר במדבר

גדות הירקון

עמדתי על הגדה של נחל הירקון, בשבת בבוקר וצילמתי. הסתכלתי על הגדה שממול. גדר מעץ, עמודים נמוכים. שיחים של סוף, עצים ירוקים. נדנדות מעץ. התמונה הזו הזכירה לי את ימי ילדותי. כל כך הרבה פעמים לקחו אותי הורי לשחק במתקני העץ של פארק הירקון. הם היו אז גדולים וגבוהים. אהבתי לטפס עליהם, אולי כי אני אף פעם לא הייתי כזו גבוהה. אהבתי את המתקנים האלה, שבפארק הירקון. אהבתי גם לשוט בסירות המשוטים הקטנות. אהבתי את הפארק הגדול הזה. הוא לא היה הפארק הביתי שלי. גרתי אז ברמת אילן, ומול הבית היה לי שדה רחב של פרחים, שרעו בו כבשים עם רועים בדואים. מעבר לשדה הרחב השתרע פרדס גדול של תפוזים. חוץ מאלו היו בשכונה שלנו עוד כמה מרחבים שבהם היו פרחי השדה פורחים ואנחנו היינו מגיעים אליהם, קוטפים ושוזרים פרחים לזרים קטנים.

לפארק הירקון כך קראו לו אז, היה צריך להיכנס לאוטו ולנסוע קצת. נסענו בעיקר בשבתות.

אני אוהבת אותו מאז. את פארק הירקון. כך קראנו לו אז. 

אהבה למנהטן

יש אהבות שלדעתי לא צריך להסביר אותן. האהבה שלי לניו יורק, למנהטן, היא כזו.

אני בטוחה, בכמעט 100% כי כל מי שמבקר בה אפילו פעם אחת מתאהב בה ורוצה לחזור ולבקר אותה. כשביקרתי אותה קו הרקיע שלה היה כבר ללא בניני התאומים. יש לי גלויה ממנה, שהורי שלחו לי, כשבנייני התאומים ניצבו בה בגאון – הם היו הסמל של העיר.

‘אני לא אוהבת את ניו יורק’ כתבה אמי בגלויה. ‘הכל גדול בה ולא יפה’. ‘בארץ שלנו הכל יותר יפה’. ככה אמא שלי כתבה. אני שומרת את הגלויה הזו קרוב אלי, זיכרון של ימים רחוקים ותמימים. שלא כמו מה שאמי כתבה, אני אוהבת את מנהטן ואת הבנינים הגבוהים שלה. היא נראית לי בדיוק כמו שנראתה לי בסרטים. היא היתה נגישה ומוכרת לי, מהרגע שיצאתי מפתח המונית שהביאה אותי לבית המלון אליו הגענו ובו לנו 9 לילות שלמים. 10 ימים של שיכרון חושים. של גמיעה בצימאון רב של חוויות, של קולות וריחות של העיר הכי נכתבת, מסופרת ומצולמת בעולם. ככה אני מרגישה לפחות.

טיולים בפארקים, בגנים, בבנינים, במוזיאונים, בחנויות, ברחובות. התמצאות בסאבווי, זה היה ממש קל. נסיעה כיפית ופשוטה ממקום למקום. הליכה ברגל, במקום שמרושת בריבועים ולכן קל להתמצא בו. בריחה מהגשם שיורד לפתע אחרי הצהריים, גשם של ברכה שמנקה את כל העיר ומבריח את כל היושבים של הפארקים לכל מיני מקומות מוזרים של מחסה.

מנהטן, אני מתגעגעת אלייך.

פריז היא העיר הכי אהובה עלי וזו האהבה הכי ותיקה שלי.

צילמתי את התמונה הזו באחד מהביקורים הרבים שלי בשוק הבסטיליה, שנמצא סמוך לכיכר הגדולה. הכיכר הזו היא סמל וזיכרון למהפכה הכי חשובה בצרפת – המהפכה הצרפתית. מהפכה שהראתה לעולם שאפשר לנהל משטר דמוקרטי וחיים דמוקרטיים. נכון שעברו עשרות רבות של שנים ומהפכות לא מעטות עד שהגענו לימינו אנו ולחיים דמוקרטים של ממש, אבל שם היתה ההתחלה, בכיכר הבסטיליה.

אני אוהבת את הצילום הזה כי הוא מראה את החיים האמיתיים. את היופי וההדר אבל גם את המכוניות שנוסעות בדרכן משם לכאן, סביב הכיכר. קרו בכיכר הזו דברים איומים, היה בה מבצר ששימש ככלא למתנגדי השלטון המלוכני. היתה שם מלחמה ודם נשפך בה. עברו מאות שנים והיום חיים שם חיים רגילים, בלי מהפכות ובתי כלא אפורים.

לכיכר הבסטיליה מתנקזים  3 רובעים של פריז – הרביעי, האחד עשר והשנים עשר. יש לידה תחנת מטרו גדולה, ובית אופרה חדש. יש מסביב בתי קפה רבים, אולמות של מופעים ובכיכר עצמה יש הפגנות פוליטיות רבות.

כשאני מבקרת בפריז אני משתדלת תמיד להגיע לשוק של יום ראשון שנמצא ליד הכיכר. זה שוק גדול של למעלה מ-100 דוכנים. יש בו ירקות ופירות, מאכלים שונים, גבינות וגם מעט עתיקות, בגדים ודוכני יד שניה. אני אוהבת את ההליכה בשוק הזה. את הקנייה של הפירות הטעימים והגבינות. אני אוהבת לראות איך בסביבות 14:30 בצהרי היום, בסדר מופתי מתחילים הסוחרים לארוז את מרכולתם ותוך חצי שעה, גג שעה כל השוק הענק הזה נעלם כלא היה. אני אוהבת את הכיכר הזו שנותנת משמעות כזו גדולה לחיים המודרנים שלנו, אבל על פני השטח כל מה שרואים בה זה את החיים הפשוטים והיום יומיים. שוק, בית קפה, כביש סואן ותחנת מטרו גדולה.

מה עוד צריך אדם בחיים?

הערות, תגובות

מקווה שאהבתם את צילומי השחור לבן ומקווה שאהבתם את הסיפורים שלי.

הכי אשמח אם תספרו לי מה אהבתם.

איזה צילום? איזה סיפור?