מיומנה של מבודדת

הקדמה

את היומן הזה כתבתי בימי הבידוד שלי, שהסתיימו ביום שבת שעבר. מאז, תומר הבריא, השתחרר ביום ראשון והתגייס. אנחנו, אבי ואני, שוחררנו מהבידוד, היישר למדינה שיצאה כמעט לגמרי מהסגר השלישי. מערכת החינוך חזרה בחלקה לפעול, ושבוע הבא יפתחו חנויות, חדרי כושר ומסעדות, גם זאת בהתאם לתו הירוק (שידוע כרגע רק למחליטי ההחלטות). 4 מיליון איש בישראל חוסנו נגד הקורונה בחיסון שני, במה שנחשב הניסוי הגדול בעולם 🙂 והעיקר, שנהייה בריאים.

נכנסים לבידוד

אחרי פעמיים שבהם תומר נכנס לבידוד ויצא שלילי (ואיתו גם אנחנו למיני בידוד עד להגעת התשובה השלילית), בפעם השלישית בינגו והוא יצא חיובי. ביום שישי שנודעה לנו התשובה, טסנו אחר כבוד  לעשות בדיקת קורונה במקום הכי קרוב אלינו, באצטדיון שלמה בעיר הגדולה פ”ת. עכשיו נותר לנו להתפלל לתשובות שליליות, ושתומר יבריא כמה שיותר מהר, כדי שלא יפסיד, שוב, את תאריך הגיוס שלו.

היום יום שישי ועם תומר היינו במגע אחרון ביום רביעי, ככה שאנו כרגע בבידוד ביתי. כדי לקצר את הבידוד מ-14 יום ל-10, צריך לעשות בדיקה לקורונה ביום ה-9 לבידוד. עד הבדיקה השנייה נשארו לנו 8 ימים והבדיקה הבאה תעשה ביום התשיעי, כלומר יום חמישי הבא, ה-11.2 (מזל שאבי למד מתמטיקה באוניברסיטה – החישובים האלו גורמים לי לסחרחורת). באופטימיות רבה קבענו את הבדיקה השנייה ליד הבית, זה עושה מזל טוב 🙂

ככה נראים 10 ימי בידוד

כל כך נשמרנו, כל כך ניסינו שלא להיות ליד חולה מאומת, וזה לא הצליח לנו. אני מאמינה שכל זה קרה בגלל המוטציה הבריטית, כי בכל שאר הפעמים תומר לא נדבק והפעם כן. אני מקווה שלא נדבקנו ממנו, ושהחיסונים שקבלנו עזרו לנו עם הנוגדנים. לפי משרד הבריאות מי שעבר שבוע מיום החיסון השני אפילו לא צריך בידוד, אבל אנחנו הפסדנו את זה בגלל שבדיוק יומיים לפני שתומר קיבל את הידיעה על החבר החולה, אנחנו חוסנו פעם שנייה. חוסר מזל לנו. להורי דווקא שיחק המזל כי בקרתי אותם, כשקיבלתי את הידיעה שתומר נחשף, והם עברו כבר 11 ימים מיום החיסון השני. יש אלוהים (אומרים המאמינים).

יום חמישי

כל התכנונים ליום הזה חלפו להם ביעף. רצתי להורי, כי אימי לא הרגישה טוב, וכשכבר הכל נרגע שם, קבלתי את הידיעה שתומר נחשף לחבר, חיובי לקורונה. עזבתי במהירות את הורי וחזרתי מיד הביתה. דחיתי את כל מה שתכננתי, כי הבנתי שיש סיכוי גבוה למדי שיהיו לי ימים רבים לשבת בבית ולחפש תעסוקה. את שאר היום ביליתי בסידורים בבית, ביקור של מאיר האינסטלטור בגלל נזילה, וסידור הבית אחרי הקניות שאבי ערך, לפני שחזר הביתה. הכנו את עצמנו נפשית ליום המחרת, לתשובות של תומר.

יום ראשון לבידוד מביא עימו רגשות מעורבים של כעס, דאגה, תקווה וגם סוג של עייפות מהכל. מהסגרים, מהבידודים, מהמוטציות, מהנסיונות להישמר, מחסימת האוויר בגלל המסיכות. מהחלום שהולך ומתרחק לחזרה למה שהיה פעם, לפני הקורונה. אנחנו מקווים שלתומר לא יחריפו התסמינים הקלים, שהוא יבריא מהר ושאנחנו נצא שליליים לקורונה. לפי הפירסומים על כושר ההדבקה המוטרף של המוטציה הבריטית הסיכוי לא להידבק הוא קטן, אבל מותר לקוות שלא. אני אופטימית מטבעי, אולי אקבל תוספת של 10% למזל הטוב?

תומר נכנס לבידוד ואחנו מחטאים את כל הבית. תומר הוא בחדרו כל הזמן והוא יוצא ממנו רק לחדר האמבטיה הפרטי שלו, עכשיו, כשניצן משרתת כלוחמת בצבא ולא חוזרת הביתה. מותר לו לצאת רק עם כפפות ומסיכה. הכנו לו מדף במקרר עם אוכל רק שלו (לזמנים שבלילה הוא יתעורר וירצה לאכול). שתייה וארוחות גדולות אנחנו מכינים לו, והכל מוגש על כסא  ליד דלת חדרו. ידעתי שלכסא האפור הקטן, ששימש אותי כששברתי את כף הרגל, יהיה שימוש. לא שתארתי לעצמי שהשמוש יהיה להשאיר אוכל לילד חולה שחייב בבידוד. מי יכל לתאר לעצמו מה יקרה לנו, לעולם כולו, תוך שנה? אף אחד.

השמש שוקעת בשלווה, מבט מהמרפסת:

יום שישי

התוצאות לבדיקה של תומר הגיעו, וכמו גלידה קרה, הן בישרו שתומר חיובי לקורונה. הוא מרגיש טוב למדי, טיפה משתעל ועייף, לכן ישן הרבה. אין לנו ברירה ואנחנו חייבים להיבדק גם כן לקורונה, כדי לדעת מה מצבנו, אפילו שהתחסנו פעם שניה, אבל לא עבר מאז שבוע ימים. קבענו בדיקה לשעת הצהריים של יום שישי. פחדתי מאד מבדיקת הקורונה, מבדיקת המטוש, בגלל טראומה שחוויתי בגיל חמש. הכנסתי אז חתיכת ברזל קטנטנה לאף (לא, אל תשאלו למה, אני לא זוכרת מה חשבתי בגיל חמש), ובבית החולים הקרוב לבית, רופא אמיץ ניסה להוציא ממני את הברזל. בשלב מסויים הכאב היה חד ואני רק זוכרת שדחפתי לרופא את היד, והברזל הקטן נכנס עוד יותר פנימה. החיים הטובים בשיאם. לא זוכרת איך היה ההמשך, אני רק יודעת שהסוף היה טוב והברזל הוצא ממני. בדיקת הקורונה עברה בקלילות, ללא שום כאב, כי כבר לא חודרים עם המטוש למוח, רק מלטפים את הגרון  ובודקים מעט את האף. לפחות עכשיו אני כבר לא מפחדת מהבדיקה השנייה וגם זה משהו.

קפה זוגי בבידוד:

חזרנו מהבדיקה, לשגרת בידוד חדשה. עוד מעט נכין ארוחה, נראה סרטים וסדרות בטלוויזיה, נקרא, נשב על המחשב וננוח. 10 ימים ככה. 10 ימים, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה. 10 ימים ללא קפוצ’ינו לקחת, ללא ישיבה בפארק, ללא טיול בשכונה, וללא הליכות של 5 ק”מ בשכונות שסביב הבית. אני לא רגילה להיות סגורה. בטח שלא ככה. אנחנו ננוח הרבה. בבית יש לנו, לאבי ולי מחשב משותף, כך שנתחלק בו, ואוי, כמה שאני לא רגילה להתחלק במחשב הזה. אני רגילה לשבת ולעבוד על המחשב מתי שאני רוצה, אבל, אלו מגבלות הבידוד ואנחנו נסתדר.

בידוד ראשון ואחרון

ימים שבת – יום שלישי

לא כתבתי מספר ימים והנה אני חוזרת.

ביום שבת, לפני שמונה בבוקר הגיעו התשובות השליליות שלנו. תודה לכם, צוות רפואי, על שאתם עובדים לילות כימים, ונותנים לנו תוצאות מהירות. כל כך שמחנו על התוצאה הזו ואנחנו מקווים שזו תהייה התוצאה גם בבדיקה השנייה שלנו, ביום חמישי הקרוב. הבידוד ממשיך במלוא עוזו, ואנחנו התרגלנו למצב הזה של ישיבה בבית. תומר ממשיך עם אותם סימפטומים, משתעל, עייף ואפילו נעלם לו הטעם למספר שעות, אבל חזר. אין לו חום, וזה מראה שהקורונה שלו לא קשה. אולי בכל זאת זו הקורונה המקורית? לעולם לא נדע.

בוקר במרפסת:

מצחיק אותי שפתאום נהיינו כולנו חוקרים אפידמיולוגים מומחים. מוטציות, וריאנטים, RNA, השטחת עקומה, סערות ציטוקניות שתוקפות את הגוף ועלולות לגרום למחלות אוטואימוניות. ככה, עם המגיפה הזו דילגנו על 7 שנות לימודי רפואה ועוד איזה 7 שנים טובות של התמחות כלשהיא. כולנו מומחים וכולנו מבינים ברפואה ובמה שקורה לנו ולסביבה שלנו. מה שלא מצחיק בכלל הוא שדווקא בפרטים הקטנים והפשוטים חלקנו נופלים ומפילים ככה את כל השאר. למשל – עטיית מסכות. בהתחלה זה לא היה מובן, אפילו שטרטרו לנו ללא הפסקה כמה זה חשוב. המסיכות מגינות עלינו, ועוטים מסיכה – כל אחד – בעת מפגש בין אנשים, ההגנה גבוהה ביותר. אחרי ככ הרבה חודשים לאנשים נמאס, יש התרופפות בנושא, שלא לדבר על מכחישי הקורונה. לא אכנס לנושאים האלה, למכחישי הקורונה והחיסונים, כי זה נושא שרק גורם לי עצב וכעס, וכאן זה המפלט שלי, ואני מעדיפה לחזק כאן את מה שחיובי ולא להתמקד בשלילי.  אני רק חושבת שאם כולנו היינו מקפידים על המסיכות ועל הריחוק היינו כנראה במקום אחר. אולי כמו ניו זילנד. לא סתם עוד “ארץ חדשה”, אלא המקום המערבי, הבריא ביותר, כרגע, בעולם. חיים רגילים, כמו פעם, כמו לפני הקורונה. אני מקנאה בהם. אני מתארת לעצמי שכל העולם מקנא בהם. להתקהל, ללכת בלי מסיכות, להפסיק לפחד מאנשים, להפסיק לפחד. זה הרגש שהכי חסר לי בעולם. אמונה באנשים, ידיעה שאני מסתובבת בין אנשים ושום דבר לא מאיים עלי.

יום שבת עבר בנעימים, קצת כביסה, קצת סדרות בנטפליקס. בצהריים המוקדמות אכלנו בראנץ, ואחר הצהריים הכנתי סלט פירות טעים וממריץ, שהצטלם נהדר על רקע השקיעה במרפסת שלנו. מרפסת המפלט, שכמעט כל שעה ביום משתנים בה הצבעים ואני מסוגלת לעמוד בה שעות ולבהות בנוף הפנורמי של תל אביב. כשהראות טובה, ואין אובך, רואים פיסות של ים בכיוון של רמת אביב. רידינג נראה כל הזמן ולעיתים השמש שוקעת ממש עליו. כדור עגול וכתום על עמוד גבוה באופק.

סלט פירות צופה אל האופק:

יום ראשון עבר גם הוא בשלווה. ברכתי את אמי ליום הולדתה, והצטערתי שאני רחוקה ממנה. לא יכולה לחבק אותה ולתת לה מתנת יום הולדת. זה יקרה אחרי הבידוד. שתינו קפה במרפסת, אכלנו את השווארמה הטעימה וסיימנו את עוגת הפרג. מאגר המתוקים עומד להסתיים, אבל ממילא אני זקוקה לו רק עם הקפה של אחר הצהריים. כשהוא יסתיים, אני מקווה שנהייה  כבר אחרי הבידוד. את תומר הספקנו לצייד במתוקים, ואין סיכוי שהוא יסיים אותם לפני שיבריא 🙂

יום שני הגיע ואיתו מטלות ביתיות, ביניהן מרק כתום טעים ומחמם. החומרים רק חיכו לי, וכשישבתי לאכול אותו שמחתי שעשיתי כמות גדולה, ונוכל לאכול ממנו מספר ימים.

המרק הכתום הטעים שלי:

אם אתם מעוניינים יש לי פוסט עם מתכון קליל למרק הזה:  מרק כתום קל וטעים 

הכנו פסטה לבולונז שחיכה לנו במקפיא, ממש כאילו ידענו שעומד להתרחש על ראשנו בידוד. לא ידענו שזה יקרה, אבל אני חששתי מזה וכל יום שזה לא קרה הייתי מאושרת. סיימנו לצפות בסדרה הצרפתית “10%”, שהיתה בועה אסקפיסטית נפלאה, וחיפשנו סדרות חדשות. התחלנו לראות פרקים של סדרות שהקלטנו ולא סיימנו, עשינו סדרים של ניירת ששמרנו לזמן לא ידוע, ואני ממשיכה לכתוב כאן ולהעלות תמונות ורשמים גם בפייסבוק.

יום שלישי היום וזה יום מיוחד. היום אבי ואני שבוע אחרי החיסון השני. ניסיתי ואמשיך לנסות להוציא תעודת מתחסן, לנו ולהורי, אבל האתר של משרד הבריאות לא מאפשר את זה. הוא כנראה בסוג של קריסה כי כנראה שכל המתחסנים מנסים כמוני. אבי קם כל בוקר מוקדם ומדבר עם העבודה. אני מתעוררת גם כן, וראיתי שאני לא מצליחה לחזור ולישון יותר. בימים רגילים, אני דווקא כן חוזרת לישון. אולי עצם העובדה שהוא בבית אני גם קמה ומתחילה את היום.

שמתי לב שיש באוויר, לפחות אצלי, הרגשה של שחרור, של מה שיהיה יהיה. אין מה לעשות, אנחנו בבידוד. זו הרגשה נעימה אפילו. אני לא משחררת את מטלות הבית הדחופות, אבל אבי שותף פעיל גם בהן. בחוץ מזג האוויר נפלא וזה זמן לטיולים. ברור שזה מעציב אותי שאני בתוך הבית ולא יכולה ללכת את הקילומטרים שהרגלתי את רגליי לצעוד. אני מרגיעה את עצמי שזה רק עוד מספר ימים. כבר בסגרים שהיו הבנתי שצריך לחיות כל יום. כל יום ביומו לעבור ולא לתכנן יותר מדי.

מבט מהמרפסת אל החופש:

בנתיים הסגר הגדול הסתיים בחלקו ביום ראשון. הוא לא הסתיים לגמרי כי מערכת החינוך עדיין לא נפתחה לגמרי, לא נפתחו חנויות, קניונים, לא הוסרו התקהלויות בחללים סגורים (ליותר מ-5 אנשים), לא נפתחו אטרקציות מסוימות. הוסרה מגבלת היציאה מהבית מעבר ל 1 קמ’, מה שגרם לכך שאין יותר פחד ממחסומים של המשטרה. היה אמור להיות סיור של בלוגרים השבוע, ולשמחתי הוא נדחה, בתקווה שההגבלות שעדיין קימות יוסרו בחודש הבא. אי אפשר באמת לתכנן, הכל יכול להשתנות. דבר חיובי שמצאנו הוא שמכיוון שעבר היום שבוע מאז החיסון השני שלנו, אי אפשר להכניס אותנו יותר לבידוד עקב חשיפה לחולה מאומת. תומר מתגייס לצבא 4 ימים אחרי שאמור להשתחרר מהבידוד (הוא אמור להחלים כבר ולכן להשתחרר ביום ראשון הקרוב). זו הסיבה שהבידוד הזה הוא לא רק הבידוד הראשון שלנו, למעשה הוא גם האחרון. נכון להיום, פייזר טוענת שהחיסון שקבלנו מטפל במוטציות הקיימות, אז אנחנו מוגנים. אני משערת שהקורונה נכנסה לחיינו באופן קבוע. יהיו לה מוטציות ונצטרך לקבל חיסון מהן, אבל, זו כמובן השערה, עד שיהיו עובדות שיפיגו אותה.

ימים רביעי – חמישי

ביום רביעי בצהריים הבנו שרזרבות הקפה שלנו נגמרות והקפה שהזמנו מקפליקס בושש להגיע. התקשרנו ושילמנו על הזמנת אקספרס. הקפה הגיע בערב ונשמנו לרווחה. בכל זאת, להישאר בלי קפה זה לא בא בחשבון!

יום חמישי הגיע ובבוקר, כמובן אחרי הקפה, נסענו לבדיקת הקורונה השנייה. אנחנו מקווים שגם היא תהייה שלילית, ושנשוחרר מהבידוד הכפוי והמאוס. במתחם הבדיקות היו עוד 2 מכוניות נוסף לנו. מעניין מה זה אומר? שאין נדבקים חדשים? שכולם בסביבה שלנו מרגישם טוב? אולי, כי לפי מפת הצבעים של תל אביב האזור שלנו צהוב וזה טוב מאד. שוב זה מצחיק אותי, במה אנחנו מתעסקים – ברמזור הצבעים. מי צהוב? כתום? ירוק? פתיחת מערכת החינוך, החנויות, התרבות, עכשיו יהיה לפי צבעים. כאילו אפשר להפוך שכונות וערים להרמטיות, ולתפקד לפי צבעים. כאילו שאנשים לא יזוזו ממקום אדום לצהוב וכו’. יחי האופטימיות, או אולי יותר נכון, הפתטיות שבאמונה ששיטת הרמזור/ הצבעים הזו תעזור.

קפה אופטימי לפני בדיקת הקורונה השנייה:

עד היום הסתדרנו עם אוכל ושתייה, ללא הזמנות ובקשות משכנים או חברים. ידענו שהיום ומחר נזמין אוכל לארוחות צהריים, והיום ראינו שנגמרו לנו בקבוקי המים. אנחנו נסתדר עם התמי 4, נמלא לתומר ולנו בקבוקים ונסתדר. אבי ואני מתחלקים היטב עם המחשב היחיד שלנו. לאבי יש קדימות, הוא ממשיך לעבוד ואני, המחשב שלי הוא הפינוק שלי, התרפיה, מה שגורם לי לשלווה נפשית, וליציבות. כשמדברים על בני נוער, שנמצאים במסכים יום שלם, זה ברור. הרי זו דרכם ללמוד ולהיות בקשר עם חברים. אנחנו, המבוגרים, שיש לנו רשת חברתית פעילה, גם לנו זו הרי אחת הדרכים היחידות לתקשורת. המסכים השונים – פייסבוק, אינסטגרם, זומים שונים, ככה אנחנו יכולים לתקשר עם העולם שסביב. לראות תמונות שהחברים שלנו מעלים, לקרוא מה הם כותבים, לענות להם. גם לפני הקורונה זה היה ועכשיו זה התחזק. הבידוד בבית רק הפך את המסכים לחשוב יותר. אני כותבת, מעלה תמונות, אני גם שם, לא משנה שאסור לי לצאת מהבית. ניסיתי לחשוב מה היה פעם לפני המסכים. היה רק טלפון. אם היה כזה בידוד, היינו כל היום בבית, מדברים בטלפון וקוראים ספרים. אני מעדיפה את המצב כפי שהוא היום.

בתקווה ותוצאת הבדיקה שלנו שלילית, מחר – יום שישי בלילה נצא מהבידוד. אני חושבת שאצא מהבית ואלך בשכונה, בפארק הקרוב, אפילו שזה יהיה כבר לילה. לנשום אוויר, לא רק של מרפסת. לראות עצים, גם אם בחושך, לדרוך על דשא, על מדרכות, לחלץ את העצמות ולהפעיל את השרירים שהתנוונו 10 ימים. אני ככ מקווה שזה יקרה. ככ.

יום אחרון לבידוד

יום שישי

ביום חמישי בערב אמרתי לאבי שיכנס ויראה אם יש לו תשובה לבדיקת הקורונה. היתה לי הרגשה טובה ואכן צדקתי. גם קבלנו תשובות, הפעם עברו פחות מ-24ש’, וגם, וזה הכי חשוב, הן שליליות! אף פעם לא שמחנו להיות שליליים כמו בתקופת הקורונה 🙂

יום שישי היה יום של בידוד מבוזבז, הרי אנחנו שליליים, המדינה יודעת, מייל השחרור כבר נשלח, ורשום בו שהשחרור שלנו הוא בשישי בערב כולל. לא היתה לנו ברירה, אלא לבצע אותו, כאזרחים שומרי חוק. בבוקר כדי לנחם אותנו, חברה טובה הביאה לנו קפה עם חלב. היה תענוג לשתות קפוצ’ינו, סוף כל סוף אחרי 10 ימים ארוכים של בידוד.

בילינו את היום הזה בכביסות לניצן, שחזרה מחודש בצבא ללא חופשות, ולא יכלה להיכנס הביתה, כי תומר אמור להשתחרר מהבידוד רק ביום ראשון. המשכנו עם הבידוד, חיפשנו סדרות חדשות בנטפליקס, ובעיקר ספרנו את השעות עד שתים עשרה בלילה, אז הסתיים יום שישי ואיתו הבידוד שלנו, הראשון והאחרון!

זהו זה, האופטימיות ניצחה – אנחנו משוחררים!!

תגובות והערות

אשמח לשמוע מכם חוויות, בתגובות, אם היתם, כמונו, בבידוד.

אשמח גם לשמוע אם נהנתם מהפוסט.

מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים: