זה היה באוויר.
מכל עבר היו נגיעות קטנות, שהיא הרגישה.
הריח השתנה, ריח של פרחים. ריח עדין, אבל מתפרץ, נוכח.
היא חיפשה את המקור של הריח, בגינות שלידה.
עץ הבננה מהגינה שהיתה להוריה, היה הראשון שהופיע בזכרון שלה, ואתו הגיע גם געגוע. געגוע לריח, אליהם, לגינה היפה.
הצבעים מסביב התחילו להשתנות. הם הפכו בהירים יותר, אפילו קצת מסנוורים.
תמונה שעולה בזכרונה: היא הלכה ברחובות הרגילים, שבהן היא הולכת כל יום, ושובל צר, חום ושחור התגלה מולה.
נמלים. שורה שלהן צועדת במהירות ובנחישות לכיוון אחד. רק הן יודעות לאן. הן מתכוננות לחורף, עברה בראשה המחשבה.
בבוקר, כשהיא פותחת את העיניים, הציפורים שרות.
היא מקשיבה ומחייכת.
אביב. הוא הגיע.
הוא כאן.
תראו, נתקלתי היום בשיר של אלתרמן לכבוד האביב.
רוצה להביאו לכאן.
איזו עברית,איזו שירה ואיזה תענוג לקרוא !
ב-1 באפריל 1949, ב’ בניסן תש”ט,
פרסם נתן אלתרמן את השיר
נִיסָן
וַיְהִי לֵיל וַאֲנִי מְהַלֵּךְ לְתֻמִּי
וּמְחַבֵּב אֶת הָעִיר תֵּל-אָבִיב (זֶה מוּמִי)
וּמוֹנֶה, עִם רֵעִי, בִּרְקִיעָהּ הֶעָצוּם
אֶת מִסְפַּר כּוֹכָבֶיהָ שֶׁלֹּא לְפִרְסוּם
וְסוֹקֵר עִמָּדוֹ מוֹדָעוֹת וּשְׁלָטִים
וְעֵצִים דְּלִילֵי-נוֹף נְתוּנִים בִּרְשָׁתִים.
וּבְטַיְּלֵנוּ נִרְתַּעְנוּ פִּתְאֹם וַנְּדֻגְדַּג
בְּמִין בֹּשֶׂם חָרִיף, מִתְגָּרֶה וְדַקְדַּק,
מִתְגָּרֶה, מִתְחַנֵּף, מִתְעַנֵּו, מִתְגַּנֵּב,
וְצוֹבֵט, בַּיָּדַיִם מַמָּשׁ, אֶת הַלֵּב…
וַנִּקְפָּא עַל עָמְדֵנוּ, תּוֹהִים לִבְלִי זוּז ––
וַנִּזְכֹּר כִּי פּוֹרֵחַ, אֵלִי, הַתַּפּוּז!
זֶה הַבֹּשֶׂם! הוּא שָׁב! הוּא נוֹשֵׁף, הַמַּמְזֵר!
עוֹלָמוֹת הִתְהַפְּכוּ… וְהוּא פֹּה! הוּא חוֹזֵר!
הוּא חוֹזֵר לַמּוֹעֵד… בָּא זְמַנּוֹ – וְהוּא כָּאן…
(צוֹעֲנִי הוּא, אֲבָל – כְּמוֹ יֶקֶה – דַּיְקָן…)
וְהָעִיר כֹּה בָּגְרָה, וּקְצָת זָר תָּאֳרָהּ –
אַךְ הִנֵּה בִּשְׁבִילוֹ הִיא אוֹתָהּ נַעֲרָה!
לֹא, פָּשׁוּט לֹא נָעִים זֹאת לִכְתֹּב בָּעִתּוֹן
וּלְהַטְרִיד אֲנָשִׁים בָּעִנְיָן הַנָּדוֹן
שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ נִיסָן וְאָבִיב וּפְרִיחוֹת,
אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה? הַנְּסִבּוֹת מַכְרִיחוֹת!
הַנְּסִבּוֹת מַכְרִיחוֹת… הַפְּרִיחוֹת מְרִיחוֹת…
וְעִם לֵיל זֶה מֵגִיחַ מִכָּל הָרוּחוֹת!
וְלָכֵן כֹּה אָמַרְנוּ, רֵעִי וַאֲנִי:
פְּרַח, אָבִיב! אַל תָּנוּחַ, נִיסָן רֵיחָנִי!
יִתָּכֵן כִּי יִרְאוּךָ מֵאֵיזוֹ בְּחִינָה
כְּאַחַד הַגְּדוֹלִים בְּנִכְסֵי הַמְּדִינָה.
יִתָּכֵן כִּי הָיִיתָ, בְּלִי כְּתָב וְחוֹזֶה,
בֵּין מַטְּרוֹת מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הָעָם הַלָּזֶה.
יִתָּכֵן כִּי עָבְרוּ שְׁנוֹת הָאֶלֶף בִּשְׁבִיל
שֶׁפְּרָחִים יַעֲלוּ בְּצִדֵּי אֵיזֶה שְׁבִיל
וְשֶׁלַּיְלָה שָׁקֵט, בְּנַצְנֵץ יְרֵחוֹ,
אֶת הַפֶּרַח יִנְשֹׁם וְיָבִיא אֶת רֵיחוֹ
אֶל תּוֹךְ עִיר חָפְשִׁיָּה… אֶל חַלּוֹן שֶׁנִּפְתַּח…
יִתָּכֵן וְזֶה כָּךְ, יִתָּכֵן וְזֶה כָּךְ.
וְהוֹסַפְנוּ אֲנִי וְרֵעִי: הָהּ, נִיסָן –
יִתָּכֵן כִּי בִּשְׁנֵינוּ אֵינְךָ מְעֻנְיָן
וְאַתָּה מִתְכַּוֵּן אֶל גִּילִים אֲחֵרִים
שֶׁיֵּלְכוּ בְּךָ סְתָם-בְּפַשְׁטוּת סְחַרְחָרִים
וּפְרִיחַת הַתַּפּוּז לִלְבָבָם כְּמוֹ סַם…
אַךְ עַל-כָּכָה יָשִׁירוּ כְּבָר הֵם בְּעַצְמָם.
מתוך: הטור השביעי, כרך ג’
טליק, תודה לך. על התגובה, על השיתוף הנהדר. קראתי את השיר היפה של אלתרמן, לכבוד האביב, והוא יפה, וככ אמיתי. אני אוהבת את הפרחים האלו, של התפוז. הם ממלאים את האוויר, וגדלתי לצידם, וכל פעם שהריח שלהם נמצא באוויר, הם גורמים לי לאושר.