בוטן

אני בחור של כלבים, מגיל 6, כשהורי הביאו הביתה את רוקי, כלב מעורב, שחור ודק, התאהבתי והפכנו לחברים הכי טובים.

מספר פעמים שאלתי את אמא שלי איך קרה שהם הביאו כלב הביתה, וכל פעם והיא התחמקה מתשובה. כל פעם היא המציאה סיפור אחר. פעם שהם מצאו אותו ברחוב וריחמו עליו, פעם אחרת היה זה חבר שמצא אותו והביא אלינו. סתם קשקושים. אני מזהה כשאמא שלי מתחמקת. בסוף, אחרי הרבה שנים זה יצא ממנה – מגיל צעיר, סיפרה אמא שלי, כל פעם כשראית כלב נבהלת, כלב נבח עליך וברחת. אבא ואני לא ידענו לבד מה לעשות, התייעצנו עם חברים ונמצא הפתרון- נביא לך כלב. אם להיות כנים הפתרון הזה היה מעולה- אני לא חושש משום כלב היום. יש לי נסיון של חיים עם 3 כלבים, מסוגים שונים, ואהבה רבה לבעל החיים החכם הזה, שליווה אותי שנים רבות.

כשהכרתי את נועה, אחד הדברים שקשרו ביננו היתה האהבה הרבה לבעלי חיים. דברנו על זה שאם נעבור לגור ביחד ייכנס איתנו לחיים כלב. כשאני חושב על זה, נועה הזכירה גם חתולים והודתה שהיא קצת יותר מחבבת אותם, אבל כלב, גם מבחינתה, זה מעולה. אני זוכר שאמרתי לה שאני מעדיף להמשיך עם כלב בחיים שלי. הנאמנות שלהם, האהבה ללא תנאי.

הזמן עבר ואנחנו עברנו לגור ביחד, בבית קרקע קטנטן וישן בנווה צדק, עם חצר קטנה ובה שיחים ירוקים ועץ לימון. קטנה אבל שלנו. יום אחד נשמעו בחצר יללות של חתול. יצאנו לראות מי מילל ולהפתעתנו היו שם 2 גורי חתולים. נועה צחקה ואמרה שזה כנראה הגורל. התחלנו להאכיל אותם והחלטנו שלא נכניס אותם הביתה, כי אנחנו הרי רוצים כלב. שני הגורים הקטנטנים -בוטן וקשיו, גדלו והאהבה אליהם התפתחה וגדלה, גם אצלי. הם היו חתולי רחוב ובית. אהבו להתפנק, אבל התרוצצו בחוץ והגיעו לחצר בעיקר כדי לאכול. לאט לאט ראינו שהחיים שלנו עמוסים ונועה הציעה שנכניס הביתה את קשיו, כי הוא קצת יותר מבויית מבוטן, ונמצא הרבה בחצר, ובוטן כמעט ולא, הוא מסתובב בשכונה, מראה לכולם מי הוא.  חשבנו שלגדל כרגע כלב לא היה נראה כאפשרות הגיונית.

באחת השבתות הרגשנו שאנחנו מוכנים לצעד הבא. החלטנו שאנחנו מכניסים את קשיו הביתה. קנינו לו אוכל, ומתקן חמוד עם מיטה. יצאנו לחצר ומיד שמענו יללות מחוץ לחצר. הסתכלנו מסביב וקשיו לא היה בחצר. יצאנו מחוץ לחצר ולחרדתנו מצאנו את קשיו שוכב ליד הגדר, ללא רוח חיים. הרמנו אותו והבנו שמכונית פגעה בו, כשעמד ליד השער הקטן. ליד קשיו עמד בוטן האומלל, הסתכל על אחיו שלא זז וילל בלי הפסקה. בשברון לב קברנו את קשיו בחצר. הרמנו את בוטן, שנשאר פתאום לבד, חיבקנו אותו והבטחנו לו חיים טובים אתנו, בבית.

מאז החיים התהפכו לי ואני הפכתי לבעליו האוהב של בוטן, חתול של רחוב, שהפך, בעל כורחו, לחתול של בית. חתול, שכשמסתכלים עליו אין לו אולי שום ייחוד בולט, רק כשמכירים אותו מבינים כמה שהוא מיוחד. הוא הבוטן שלנו.