שוב היא אמרה משהו לא במקום.
הפנים של כולם עליה.
אבל מה זה היה? היא חופרת עמוק יותר ויותר, ולא מבינה.
מה כבר אמרה שכולם מסתכלים עליה?
היא מרגישה את החום שמתפשט אצלה בפנים ובצוואר, שעולה ותופס כל חלקה פנויה. ואז, מגיעה ההבנה שלא רק שחם לה, הפנים והצוואר משנים צבע לורוד אדום כזה. בולט.
פתאום היא מתחילה לצחוק, וחושבת, זהו, עכשיו יש להם על מה להסתכל!
שיסתכלו, כמו הצגה טובה. היא אמרה משהו שהם לא אוהבים, היא הפכה לאדומה, מהבושה, ויש סיבה לצחוק.
הצחוק פרץ מהבטן שלה, היא צחקה וצחקה, ולאט לאט הם הצטרפו.
צחוק כל כך מדבק יש לה, מאז ומתמיד.
לפעמים נדמה לה שהיא רק מחכה למבוכות האלו שיגיעו, כדי שיפרוץ ממנה הצחוק הזה.
צחוק שמרפא אצלה הכל.
את העלבון, הבושה, הצבע.
ואז כולם כבר צוחקים איתה, זה כבר לא עליה.
