קלאוס תמיד חלם ותמיד עבד עם הידיים.
זה הלך אצלו ביחד.
חלומות מצד אחד ויצירה מהצד השני.
כשהתקשרו אליו ממחלקת התרבות של העיר, הוא היה מסוקרן.
קלאוס היה אדם צנוע, שלא חיפש פרסום, ואהב את מה שעשה.
כשאנשים רכשו את העבודות שלו, הוא תמיד התעניין מי הם ולאיזה בית תגיע העבודה, הפסל שלו.
הוא הופתע כששמו הועלה בעירייה והופתע מאד כשהבין שהם מבקשים ממנו להכין סדרה של פסלים שיתלו על הגשר החדש.
פסלים שלי? תמה קלאוס, והאשה ענתה, כן, ראינו הרבה עבודות של פסלים רבים, והוחלט שהעבודה שלך מיצגת את הרוח של העיר שלנו:
צנועה אבל עם שאיפות ותקוות.
הפסל הראשון שקלאוס תלה היה למעשה דמותו שלו- הוא יצר את הרחיפה.
אדם שמרחף באוויר, בין שמיים לארץ,
בין החלום ליצירה, לא פה ולא שם,
אבל גם פה וגם שם.
הוא היה מאושר.
