כשהייתי בהריון עם נוי, דמיינו רועי ואני, איך היא תראה. איך יהיה המיקס, שהוא התוצר שלנו. שנינו ממוצא מרוקאי, ורועי שחום מעט יותר ממני. נוי היא בתנו הבכורה.
נוי נולדה, ועשתה אותנו אנשים מאושרים ביותר. היא גרמה לנו ולכל הסובב אותה שמחה.
כשהבאתי את נוי בפעם הראשונה לפעוטון, הגננת הסתכלה עלי ואז על נוי, לקחה אותי הצידה ובעדינות של פיל בחנות חרסינה, הסבירה לי, שזה היום הראשון של נוי בפעוטון, וכדאי לאמר לאמא או לאבא של נוי שיגיעו מחר עם נוי, כדי שהיא לא תחשוש מהמקום החדש.
השתתקתי בתמיהה גדולה, ועלה בי הכעס הזה, שתמיד מתעורר כשמעירים משהו עלי ועל נוי. רציתי לענות לגננת החדשה ולהעמיד אותה במקום, אבל, מיד נזכרתי שהבטחתי לרועי, שאהיה סבלנית. במאמץ גדול אספתי את עצמי, חייכתי חיוך ענק, ועניתי לגננת – שהכל בסדר, אני מבינה, ומחר אמא של נוי תגיע איתה לפעוטון.
נוי חיבקה אותי בחוזקה, אני חיבקתי ונישקתי אותה, ומכיוון, שתרגלנו כבר שבועיים את זה שהיא נשארת בפעוטון בלעדי, היא, כהרגלה, עם האופי החזק, המתוק שלה, חיבקה אותי חיבוק אחרון, הסתכלה עלי ללא בכי, וככה השארתי אותה בפעוטון והלכתי לדרכי.
כשהגעתי לקחת אותה הביתה מהפעוטון, כעבור שעתיים, מי שנפרדה מאתנו לשלום היתה הסייעת החמודה, ואת הגננת ראיתי מרחוק, מדברת עם אמא אחרת.
יום למחרת שבנו לפעוטון. נוי שמחה להגיע וראינו את הגננת מתקרבת לעברנו.
בוקר טוב, אמרה לנו הגננת בשימחה ובעיניה ראיתי את השאלה והתוכחה: את שוב פה, איפה אמא או אבא של נוי? אבל, כנראה, בגלל שנוי עמדה לידי, מבט התוכחה הפך לחיוך לעבר נוי.
לפני שהיא תאמר משהו, אני פתחתי ואמרתי לה, שהכל בסדר, וחייכתי לשאלה הנסתרת, שהמבט שלה שידר, אני אמא של נוי.
הגננת פערה את עיניה בשאלה. ואני הסברתי:
כשנוי יצאה לי מהבטן, קודם כל יצאה ציצית של זהב ואחריה ראש של זהב, פנים בהירות ועיניים כחולות. כמו השתילו לי בבטן בובה מרהיבה, שאין כמעט שום דמיון אלי או לאבא שלה.
במשך שנים רבות במרוקו היו חיבורים בין צרפתים ואנגלים וערב רב של לאומים, שהתחברו לבני המקום. וככה עם הדורות שעברו התערבבו להם הגנים, ונולדו ילדים בגוונים רבים. כשאנחנו התחתנו וילדנו את נוי , נולדה לנו ילדה שכולה זהב טהור.
