צלול

• אזהרת טריגר ליחסים זוגיים.

הדלת נפתחת, ונעמה סוגרת מהר את הטלוויזיה. היא הולכת ונעמדת עם חיוך גדול ליד הדלת. טוב שחזרת הביתה היא אומרת ומשתתקת.

אייל נכנס פנימה, המבט שלו כרגיל כועס, הוא כמעט ודוחף אותה, רק שהיא כבר מתורגלת וזזה מהר הצידה.

איך היה בעבודה, היא שואלת, ומשתדלת להיות קלילה.

מה אכפת לך, הוא נשמע לה כאילו הוא יורה באקדח את התשובה שלו, רע, כרגיל. אחרי דקה הוא זורק לחלל האוויר: הכנת משהו לאכול, או שהסתובבת כל היום עם החברות שלך?

נעמה עונה: בטח שהכנתי, תשב ליד השולחן, אני מביאה לך את האוכל.

נעמה מודה על מזלה הטוב. היום איל רק קצת מעוצבן, הוא אפילו לא מצליח לדחוף אותה.

במטבח, ליד הסיר, שמתחמם על הגז,  היא מרגישה שהראש שלה קצת מעורפל. היא מנסה לחשוב ממה הסחרור הזה שהיא מרגישה. אולי מכל המתח הזה, של לא לדעת איך איל יגיב כשהוא חוזר הביתה.

נעמה מהרהרת שכל ערב זה ככה. חוסר המודעות למה יקרה כשאייל חוזר הביתה, מה תהייה ההתנהגות שלו כלפיה, כלפי האוכל שתגיש לו, כלפי הבגדים שהיא לובשת. היא כועסת על עצמה שלמעשה היא מקטינה את המצב. היחס אליה מאייל הוא גרוע, ולא משנה מתי, גם בבוקר, גם בסופי השבוע וגם בחגים.

היא חותכת ירקות טריים לארוחה של אייל והמחשבות רצות בראש שלה. על כל מילה או מעשה היא חושבת לפחות 6 פעמים, לפני שאומרת או עושה. חס וחלילה לא להרגיז, לא לעצבן, לא להדאיג אותו.

ומה איתה? מי חושב עליה? מי דואג לה, שיהיה לה טוב? זו לא חלק ממהות היחסים הזוגית? דאגה, הערכה, התעניינות (על אהבה היא אפילו לא העזה לחשוב). וכל זה כשהם לא נשואים, לא מאורסים, הם רק חברים!

לפתע נעמה הרגישה שהראש שלה הפך צלול, והיא הבינה מה צריך לעשות. אחרי כחצי שנה של קבלה ונסיונות לשיפור, היא הבינה. את הערב היא תעביר כרגיל, עם הרבה סבלנות וחיוכים, להרגעת המצב והעניינים. מחר, ברגע שאייל יצא לעבודה, היא תארוז הכל, תקרא לאח שלה, ותבקש שיביא את הטנדר הגדול.

מחר יתחיל היום הראשון של החיים הטובים שלה!