את נינה קיבלתי כמתנת יום הולדת מאחותי האהובה. היא היתה זערורית, בגודל של פחית קולה, ובת חודש וחצי. לאחר כשבוע אצלי, היא חלתה בפארוו, מחלה, שבדרך כלל, גורים לא צולחים.
אישפזתי אותה בבית חולים בבית דגן, לעשרה ימים. אלו היו ימים קשים לה וקשים גם לי. נקשרתי באופן מידי ליצור הקטן והאהוב שקיבלתי. כל יום התקשרתי לבית החולים ובדקתי עם הרופא מה שלומה. בבית החולים ראו את האופי החזק שלה ובסופו של דבר היא הבריאה והחזרתי אותה הביתה.
נינה גדלה והפכה למפונקת ביותר. אני מאשימה בזה את עצמי אבל גם את המחלה הקשה ואת ההתמודדות עם המוות. כשקורה דבר כזה, לפחות אצלי, נשכחו הבטחות החינוך למיניהן. היא קבלה כל מה שרצתה, כל עוגיה, כל אוכל שאכלתי, הפינוק היה מושלם. נינה הפכה להיות הזנב שלי, ותינוקת שלא מתבגרת, לפחות מבחינתנו.
כולם נשבים בקסם שלה, באהבה שהיא מעניקה, ומעניקים לה פינוק ואהבה בחזרה. כל בוקר נינה מעירה את הילדים בליקוקים בלתי נפסקים, ונותנת להם נשיקת לילה טוב לפני השינה. הילדים לומדים דרכה מה היא אחריות: צריך לטייל איתה מספר פעמים ביום, לדאוג שתמיד יהיו לה אוכל ומים, לרחוץ אותה כשהיא מתלכלכת ועוד.
אם צריך לסיים ביקור אצל חברים מוקדם יותר, הם קצת כועסים, אבל תמיד מבינים שנינה מחכה להם. כלב בבית זה עוד ילד מבחינת הטיפול, הדאגה לבריאות, והקיום היום יומי.
לעומת זאת, הרווח למשפחה שמגדלת כלב הוא עצום, למידת הקבלה והנתינה היא ברמה שלא נלמדת בשום צורה אחרת.
אנחנו ממליצים על גידול של כלב, או כל חיית מחמד אחרת בחום!
נינה הכובשת ודאי מסחררת את כל כלבי השכונה…
כולם טוענים שהיא אצילית, לפחות בעלי הכלבים….