הפסל המקסים מול שגרירות הונגריה בפריז
אט-קטו-הרום: אחת-שתיים-שלוש בהונגרית.
אחרי שסבתא שלי נפטרה, כשהייתי בת שש, לאמא שלי כמעט ולא נשאר עם מי לדבר בהונגרית. מידי פעם היא מדברת עם שתי בנות דודותיה, שעדיין חיות בהונגריה ואז אם אני בסביבה אני שומעת את השיחה, וכמובן שלא מבינה. גם היום, בכל מקום שאני נמצאת, אני מיד מזהה את השפה. בפעם האחרונה שמעתי הונגרית מזוג מבוגרים שטייל בפארק שליד ביתי, ומיד עלו בי דמעות של געגועים לסבתא שלי. לי ולאחותי היתה גאוות יחידה: אנחנו הונגריות, כמו אמא שלנו, ולא רוסיות כמו אבא…….שנים שנהגנו להקניט אותו. ברור שלא משנה היכן נולדת, אבל להקניט היה כיף!
אין כל כך הרבה הונגרים מסביב, ויש משהו נחמד בלהשתייך למיעוט. וככה כשהיינו ביוני בפריז ראיתי פסל מקסים של אשה, והתיישבתי ללטף אותה, וכשהרמתי את עיני- ראיתי שזו השגרירות ההונגרית בפריז. איזה יופי- גם קשור אלי וגם מאד יפה. אבי צילם אותי וכשחזרנו לארץ ופיתחנו את התמונות הבאתי לאמא שלי לראות. שתהנה גם היא.
עכשיו הבנתי מהיכן הגאווה ההונגרית…חחח. צילום מקסים, טעם של חו"ל. את ממש נראית חלק מהמקום. סופ"ש נעים
הי ורד, תודה על המחמאה. באמת כשאני שם אני מרגישה שאני חלק, לא נפרד. בנתיים, וכנראה להרבה זמן, אני פה! סופ"ש נפלא גם לכם.
רחוב בונפרט….ליד גני לוקסמבורג, פסל שגורם לכולם לעצור לידו. למטה בהמשך הרחוב הפטיסרי המדהימה של פייר הרמה.