חוגגים את חגיגות ה – 50 שנה לסרט צלילי המוזיקה
ככה אני זכרתי אותה: צעירה, זוהרת, עם משפחה ענקית ואב המשפחה, איש צבא שהפך, בסיפור אהבה לוהט, לבעלה של מריה, היפה ובעלת קול הפעמונים.
מריה רוקדת ושרה על רקע ההרים האוסטרים, בסרט האלמותי “צלילי המוזיקה”.
הסרט צלילי המוזיקה
השנה חוגגים את חגיגות ה-50 שנה, חגיגות היובל לצאת הסרט האהוב “צלילי המוזיקה”, שיצא לאקרנים בשנת 1965. את הסרט הזה, לדעתי, ראו כל הילדים בארץ, ובעצם, גם כל המבוגרים, שהלכו עם הילדים שלהם. זה היה סרט חובה, סרט שלא רק שהיה לו סיפור מרגש, אלא גם מוזיקה נפלאה, ילדים בגילאים שונים, שכל ילד יכל להתחבר אליהם, ומריה אחת, שנראה לי שכולנו היינו שמחים לקבל בתור אמא, או לפחות כאחות גדולה.
על הסרט עבדו 3 שנים, והוא הוסרט אחרי מחזמר מצליח ביותר בברודווי, שהוצג 1443 פעמים, מאז שנת 1959, וזכה ב-8 פרסי טוני, כמובן כולל הפרס של המחזמר הטוב ביותר.
פרויקט משותף
מיכל בן ארי, מבלוג הטיולים המקסים, שאני תמיד שמחה להמליץ עליו: רואה עולם ואני, החלטנו לכבד את המעמד המשמח ולכתוב על הסרטים שהשפיעו על ילדותנו.
מיכל כתבה פוסט בהשראת הסרט – “מרי פופינס” : “מטריה בשניים” ואני כותבת על הסרט: “צלילי המוזיקה”.
מה בין מרי פופינס וצלילי המוזיקה?
יש כאן כמה מכנות משותפים: האחד היא ג’ולי אנדרוז, הנפלאה, שבשני הסרטים ב”מרי פופינס” וב”צלילי המוזיקה” כיכבה כאומנת, שמצליחה לכוון אליה את אור הזרקורים ולהפוך לדמות נערצת, לא רק על ידי ילדים, אלא גם על ידי המבוגרים.
מכנה משותף שני הוא שאלה סרטים שמכוונים לילדים, ולכן ראינו אותם בילדותינו, ואהבנו אותם מאד, אבל, גם המבוגרים נהנו מהם ונהנים מהם עד היום, ולכן הם נקראים סרטים לכל המשפחה.
מכנה משותף אחרון הוא ששניהם סרטי פולחן, שמזמן יצאו מתחום של הסרטים לכל המשפחה, שלעיתים הם פשוטים ונוטים לרגעי קיטש ומתיקות יתר.
צלילי המוזיקה – הסיפור האמיתי
השבוע ראיתי שני סרטים את “צלילי המוזיקה” עצמו, וכן בyes דוקו את הסרט על החיים האמיתיים של משפחת פון טראפ: “צלילי המוזיקה: הסיפור האמיתי”, שיצר ניקולאס האמונד, אחד השחקנים ששיחק בסרט. הסרט, הדקומנטרי ברובו, כולל ראיונות של ילדי ונכדי המשפחה, תמונות של מריה והקפטן ועוד. הייתי מאד סקרנית לראות את הסרט ולא התאכזבתי. לא אספר בדיוק מה אמרו שם על מריה, כי כדאי לראות את הסרט, אך בגדול הסרט היה מדויק למדי, וכמו כל סרט הדגיש דברים מסוימים והשמיט אחרים או טיפה שינה כדי שהסרט יהיה מעניין יותר.
כמובן שלראות את צלילי המוזיקה על מסך הטלוויזיה הקטן, זה עוול משווע. אני, ואני מקווה שרובנו כך, ראינו את הסרט על המסך הגדול בבית הקולנוע. אני לא זוכרת באיזה גיל ראיתי את הסרט לראשונה, אך מראות הנוף המרהיבים שפותחים את הסרט, ומראים את מריה, הנזירה שרה בקול פעמונים, חדרו לי עמוק עמוק לנשמה. נולדתי בארץ, גדלתי במרכז ובדרום. טיילנו הרבה בצפון הארץ. כזה נוף עם כאלה הרים, פרחים ועצים, לא ראיתי בימי חיי.
אספתי מספר פרטים על המשפחה שמאחורי הסרט צלילי המוזיקה וכן פרטים על הסרט עצמו:
הסרט מבוסס על ספר אוטוביוגרפי, שנכתב על ידי מריה פון טראפ: “The Von Trapp Family Singers” , שיצא לאור בשנת 1949, כשנתיים לאחר מותו של קפטן פון טראפ, אבי המשפחה.
מריה, שהיתה עדיין נזירה, נשכרה על ידי הקפטן להיות מורה פרטית לבתו, וזאת לאחר שאם המשפחה נפטרה. לאחר כשנתיים נישאו השניים ונולדו להם 3 ילדים משותפים.
המשפחה, שמריה, עם הגיטרה שהביאה עמה, הפכה למשפחה מזמרת. בעיקר היו אלה מזמורי דת ושירי עם אוסטרים. הם שרו בכל מיני פסטיבלים באירופה וזכו בפרסים.
לאחר הכיבוש הנאצי של אוסטריה המשפחה הוזמנה לשיר בארמון הנופש של היטלר, שהיה קרוב לאחוזת המשפחה, והם התנגדו.
בני המשפחה עזבו את אוסטריה באופן מידי, והגיעו כמהגרים לארה”ב. המשפחה השתקעה בוורמונט, שהריה המושלגם הזכירו להם את זלצבורג, ופתחה שם בית הארחה לנופשים הבאים לגלוש בהרים. מריה נפטרה שם בשנת 1987.
את תפקיד מריה בסרט גילמה ג’ולי אנדרוז, שבאותו הזמן שיחקה בברודווי במחזמר גבירתי הנאווה, בקמלוט, ובדיוק סיימה לככב בסרט הנהדר: “מרי פופינס”. ג’ולי אנדרוז מאד היססה אם לקחת את התפקיד. היא חששה, (וצדקה) כי יזהו אותה רק עם תפקידים של אומנת ולא יתנו לה תפקידים אחרים. בתפקיד קפטן פון טראפ שיחק השחקן השקספירי כריסטופר פלאמר. הסרט צולם חלקו בזלצבורג אוסטריה, וחלקו באולפנים בלוס אנג’לס. הסרט היה מועמד ל-10 פרסי אוסקר וזכה לבסוף ב-5 פרסים, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. הסרט הפך מיידית לסרט המצליח ביותר בכל הזמנים מבחינה כלכלית, עד אז, והוא אחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים, עד היום. שנים רבות היו בתי קולנוע שהקרינו את הסרט ברצף. הסרט הפך לסרט פולחן (cult) והיה לו קהל שבוי שהגיע מחופש לדמויות השחקנים, ואף לחפצים שמריה אהבה ועליהם שרה בשיר: “my favorite things”.
בשנת 2001 החליטה ספריית הקונגרס האמריקאי להכריז על הסרט כנכס לאומי לשימור, עקב חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית.
מחשבות בוגרות על הסרט
הנפש יוצאת למריה, הטהורה והתמימה, שמספרת לנזירות למה היא שוב מאחרת לתפילה. היא מספרת להן על ההרים שקוראים לה לשיר, שגורמים לה לרקוד, שבעצם מקבלים אותה לתוכם, והיא הופכת לחלק מהם. כשחושבים על זה היום זה רעיון כל כך רדיקלי, שלא פלא שהבהיל את הנזירות השמרניות, שלא הבינו את הטוהר והחוכמה של מריה, רק נבהלו מהנון קונפרמיסטיות שלה (רעיונות שהבודהיזם דן בהם, והם רחוקים מאד מהאמונוה המונוטאיסטית, שהנצרות היא חלק ממנה).
בסרט אנחנו מבינים, שמריה היא נזירה סוררת, במנזר, שאסור לשיר בו, שהיא לא נשמעת לחוקים, וכך היא מוצאת את עצמה מחוץ למנזר, נשלחת ישירות לחיק המשפחה הענפה של הבארון פון טראפ. מכאן ההמשך ידוע, לכן לא ארחיב, עד לסוף האופטימי, שבו מצליחה משפחת פון טראפ, עם מריה, הפעם כאם המשפחה, לברוח מציפורני הצורר הנאצי.
שירה ואני
שנים על גבי שנים שאני זוכרת את הסרט, שנים על גבי שנים שאני מנסה לשיר, אבל ללא הצלחה גדולה. כשרון שמיעה דווקא יש לי, אני שומעת את הילדים מדברים בחדרים רחוקים ואי אפשר להסתיר ממני דבר. היכולת הזו, שכל כך עוזרת ביכולת לשיר, אצלי, לצערי מבוטלת. בבית הספר היסודי היתה לנו מקהלה. לוקי, המורה למוזיקה, ניהל את המקהלה ביד רמה. כולנו היינו במקהלה, אחרת היינו מקבלים ציון נמוך בתעודה. לוקי היה דמות הפוכה לחלוטין ממריה הנפלאה. שמן, עם כרס ענקית שעליה היה צמוד האקורדיון. הוא ניצח עלינו במקהלה כשהאקורדיון הענק ניצב מעל בטנו, אבל האהבה שלו למוזיקה ניצחה את הכל. את הילדים שהכריחו אותם לשתף פעולה, ואת משא האקורדיון. בסופו של דבר הוא החדיר בנו אהבה למוזיקה. אני שמחתי לבוא, אהבתי לשיר, ותמיד שרתי בקול ב’. בכל זאת לוקי הבין במוזיקה וקלט גם הוא את היכולות שלי.
מריה האומנת, מלמדת את ילדי המשפחה לשיר, בסרט “צלילי המוזיקה” היה אסור לשיר בבית, במצוותו של אבי המשפחה. במציאות משפחת פון טראפ היתה משפחה מזמרת, כולל הקפטן, וכולם אהבו שם לשיר:
האהבה שלי למוזיקה התפתחה עם השנים
השירים של “צלילי המוזיקה”, שהיה סרט הילדים האהוב עלי, נחרטו אצלי בראש ובנפש, וכנראה שלא יצאו משם לעולם. כשראיתי השבוע את הסרט שרתי שוב את השירים עם מריה והילדים. זכרתי את כל הסצנות של הסרט. היום אני שרה בעיקר במקלחת, כשאני לבד, וכשאני מטיילת עם נינה. מוזיקה היא חלק נכבד ביותר מהחיים שלי. כשעשיתי שיעורים בבית הספר, ובאוניברסיטה, כשאני כותבת לבלוג. כמעט בכל זמן נתון מהיום שלי אני שומעת מוזיקה. מצב הרוח שלי משתפר להפליא כשאני מאזינה למוזיקה. אני בטוחה שלסרט “צלילי המוזיקה” היתה השפעה ענקית על האהבה העמוקה שלי למוזיקה.
מסקנה מהסרט הדקומנטרי על צלילי המוזיקה
מאד אהבתי את המסקנה של יוצר הסרט הדקומנטרי, ניקולאס האמונד, ששיחק בצלילי המוזיקה את פרידרריך, הבן הבכור. הוא מסיק, כמענה לשאלה המעניינת : מדוע דווקא הסרט הזה, שהוא קיטשי למדי, זכה לכזו פופולריות מדהימה, שחוצה מדינות, וגורמת ל-300,000 איש בשנה להגיע לגני מיראבל בזלצבורג, שם צולם רוב הסרט. מדוע דווקא הוא??
המסקנה שלו: שזה סרט על אהבה מושלמת! אהבה מושלמת של גבר לאישה, של אומנת לילדים, של הורים לילדים, למדינה, לאלוהים, לכל דבר שבו אנו מאמינים. כולנו שואפים לאהבה מושלמת בכל התחומים, לאהבה שלא תלויה בדבר, ולכן הסרט הזה כל כל אהוב על כולם.
התמונה מכאן
אלו “צלילי המוזיקה” שלי, וההשפעה של הסרט עלי. אשמח אם תספרו לי איך השפיע הסרט עליכם, אם בכלל. מקווה שנהניתם מהפררויקט המשותף שלנו.
ציפי,
אני אוהבת את המחשבות שלך בעקבות הסרט.
כבוגרת, ראיתי את הסרט לפני נסיעה לאוסטריה עם הילדים. אבל מעניין שמה שהשאיר עלי ועל ביתי חותם, זו דווקא ההצגה, שראינו לפני שנה ולאחריה ראינו את הסרט שוב ודווקא בפעם זו ההנאה הייתה גדולה יותר.
הי מיכל, תודה! אנחנו לא ראינו את ההצגה, והזכרונות מהסרט היו מאד חזקים. יש עוד הרבה פרשנויות לסרט אבל לא רציתי להוסיף עוד לפוסט. שמחה שאהבת!