באור הרך של השקיעה: חלק מאוסף הבתים שלי
את הפוסט הזה אני כותבת לכבוד המעבר המתוכנן שלנו לבית חדש, אליו אנחנו עוברים הקיץ. את הדירה שגרנו בה יותר מעשור מוכרים. אנחנו עוברים לדירה באותו הבניין, לדירה כמעט זהה לזו שאנו גרים בה היום. את הדירה שגרנו בה יותר מעשור החליטו למכור. הרגשות שלנו מעורבים, עצב ושימחה, התרגשות וחששות. עשור של חיים, של התבגרות, של האובדן של נינה בבית הזה.
אני כותבת את הפוסט הזה כי ספרתי את כמות הדירות שעברתי בימי חיי והגעתי למספר דו ספרתי, לא יאמן, של 20 דירות, והדירה הבאה תהייה מספר 21. כמה שזה אולי ישמע מצחיק היא לא הדירה האחרונה. אנחנו חיים בדירות שכורות, לא מוכנים לשעבד את חיינו למחירי הבועה של תל אביב, ותאמרו מה שתרצו, אבי כבר עשה את כל החישובים האפשריים שיש והשכירות מאפשרת לנו חיים
במקום שאנחנו והילדים שלנו רוצים לחיות.
הבית שלנו לא גדול. הבית שאליו אנחנו עוברים גדול במטר מרובע ויש לו פרקטים בחדרי השינה. איזה כיף לנו. עץ נעים מתחת לכפות הרגלים. תמיד רציתי פרקט. אז הנה הקיץ חלום קטן מתגשם.
אני כותבת את הפוסט הזה כי תמרי הנפלאה, מ – Tamari and Meכתבה פוסט מרגש על בית ואני הגבתי לה ככה:
“בית, זה כמעט כמו לפתוח תיבת פנדורה, ככה אני מרגישה. הוא מכיל את כל המנעד הרגשי, את כל המהות שיש, אין ספור של שכבות ושל מורכבויות. נגעת ברגישות עצומה בהמון. כשהכרתי את אבי ידעתי די מהר שמצאתי את הבית שלי. תמיד, כשאני מחבקת אותו יוצאת לי מבפנים נשימה כזו, של רגיעה, שזה המקום שלי, הבית שלי. אחרי שהכרתי אותו, הבנתי שהיכן שהוא נמצא שם הבית שלי. ועדיין זה ככ מורכב. כי יש לי בית, ואין לי בית. כי כבר שנים ארוכות אנחנו חיים בבית שכור. ולפני מספר שנים, ההבנה לקחה לי זמן, הבנתי שזהו הבית, היכן שאני גרה, היכן שילדי ואבי גרים, גם אם הוא שכור. אז קנינו רהיטים יפים, והפכנו אותו לבית שלנו. ובית קטן בערבה, זה היה חלום, חיים בעליית גג, ערבה, הורים הכי נפלאים בעולם, מכילים ככ, יפים ככ. מן חלום על שלמות, שלא באמת קיים. כמה אהבתי אותם וחלמתי לחיות כמוהם. ולא הייתי אף פעם ילדת מפתח. ברכתי על זה שנים רבות. אמא שלי היתה בבית, חיכתה לי עם צהריים והלכה לישון. ושנים או שישנתי איתה, וזה היה כיף, או שהכנתי שיעורים ושמעתי את התוכנית “לאם ולילד”. ככ אהבתי בתים, שבניתי אותם מלגו וצירתי אותם ובניתי לי אוהל מתחת לשולחן הכתיבה בחדר העבודה. בית עולם ומלואו. דבר קטן אחרון – כשהגעתי בפעם הראשונה לפריז הרגשתי מיד בבית. אין לזה הסבר. לחלוטין אין. הסתובבתי לבד ברחובות קטנים, בסמטאות, בשוק, בין החנויות. הלכתי בשקט, חייכתי לאנשים והם חייכו אלי. שאלתי באנגלית וענו לי בחזרה. ידעתי שיש פה בית. מאז חזרתי אליה הרבה פעמים, והיא לא השתנתה, היא בית. מבחינתי אין לי לכך הסבר. בסדנה שהייתי, היינו צריכים לעשות שלט לבית. אני חשבתי על משפט שמסמל בשבילי בית ומצאתי: Home is the place where I found my love”.
היה לי חשוב להביא את התגובה שלי כי הבנתי שהבית שלי הוא לא רק המקום הפיזי שבו משפחתי ואני גרים, אלא גם סוג של – state of mind. הבית שלי זה המקום בו נמצאת האהבה שלי. בן זוגי, הילדים, אפילו היכן שנמצאים הצמחים שלי (כשאנחנו יוצאים בצהרים אני סוגרת מעט את התריסים כדי שהצמחים לא יפגעו מהשמש, ואבי תמיד צוחק עלי שאני מרחמת עליהם). הדירה שאליה אנחנו עוברים הקיץ תהפוך גם היא לבית שלי.
כשהייתי ילדה קטנה אהבתי מאד 2 דברים: לבנות בתים בלגו ולצייר בתים. שעות על גבי שעות הייתי בונה בתים. בתים גבוהים ובתים נמוכים, עם גגות רעפים אדומים, עם או בלי חלונות ודלתות, ועם גדרות מסביב לבית. לצייר בתים זה היה קל יותר. הייתי מציירת בתים קטנים עם ארובה ועשן, בתים שקראתי עליהם בספרים וראיתי בסרטים. אז לא ידעתי שכשאגדל אעבור לבית עם ארובה ועם אח של עצים, כמו שבנו הורי בעומר. הייתי מציירת בתים עם רעפים אדומים, ועם דשא, פרחים ועצים. כל כך אהבתי בתים. כשגדלתי אהבתי להגיע לאתרי בניה ולראות את הבתים נבנים מבפנים. כשהורי בנו את הבית בעומר, והבניה לקחה חודשים ארוכים, שמחתי מאד להגיע לבית ולראות את שלבי הבניה. לראות אותו הופך לבית אמיתי, משרטוט על נייר. לעבור דירה היה נראה לי תמיד הכי טבעי בעולם. אבא שלי היה איש צבא, היתה לנו משפחה בדרום, וככה עברנו איתו, נדדנו בין המרכז לדרום ושוב למרכז. תמיד עברנו בקיץ, לפני התחלה של שנת הלימודים הבאה. ככה עושים כמעט כולם – מתכננים שהמעבר יהיה בקיץ,
לפני תחילת גן, כיתה או בית ספר חדש. הילדים הם אחד הפקטורים הכי חשובים במעבר.
אני לבדי נדדתי בין הרבה דירות. בלימודים באוניברסיטת בן גוריון, כל שנה דירה. ואחר כך עם חבר, עם חברה, החלפתי דירות והעברתי חפצים ממקום למקום. אף פעם לא היה אכפת לי שצריך לעבור דירה, למעט הטירחה של האריזה והפירוק. בתוך תוכי שמורה אצלי ההתרגשות של פתיחת הארגז הוצאת החפצים וההחלטה היכן הם ייתלו היכן אשים אותם במקומם החדש.
אזור המגורים היה תמיד חשוב לי ותמיד התגאתי בהורי שידעו לבחור את מקום המגורים, שלדעתי היה הכי טוב שיכולתי לבקש. אני מקווה שהילדים שלנו ירגישו את אותה ההרגשה. שיעריכו את סביבת המגורים שלהם, ואת המאמצים שלנו להפוך את הדירה החדשה שלנו לבית. אני תמיד משתדלת שהבית שלי יהיה הכי בית שאפשר. כשאני קמה בבוקר, לפני שאני אוכלת ושותה אני מסדרת את הבית.
רק כשהכל מסודר ונקי אני מתיישבת לאכול ולשתות. מסתכלת מסביב ונרגעת. היום מתחיל בבית שלי.
אני כותבת את הפוסט הזה, כי עוד חודש, בקיץ, אני עוברת לבית חדש. כל המשפחה שלי עוברת איתי. כל האהובים עלי. ההתחלה תהיה לא קלה, אני יודעת. פריקת ארגזים, ויכוחים על תלייה וסידור של חפצים, אבל בסוף יגיע בוקר של יום חדש. כולם ילכו לענינייהם, ואני אהיה פנויה לשקט. אסדר את הכלים הנקיים בארונות, אכניס למדיח את הכלים המלוכלכים, אנקה את השולחן בפינת האוכל, ואת השיש. אסדר את כל מה שצריך ואכין לי ארוחת בוקר. אסתכל על הכל מסביב, על הבית שלי. עכשיו הכל רגוע. אפשר להתחיל את היום. אפשר לחגוג את הקיץ בבית החדש.
מצלמה ישנה של אבי על שולחן בסלון שלנו וברקע פינת האוכל הלבנה:
כתבת כל כך מקסים ומרגש.
אין ספק שעברתם הרבה בבית הזה ואני מאחלת לכם לצבור חוויות חדשות ונפלאות עוד יותר בבית החדש שלכם!
ציפי יקרה, יופי של פוסט כתבת, מלא בבית ובאהבה
.
גם אנחנו כמוכם חיים בדירות שכרורות, והפעם אפילו יצאנו מתל אביב, מסיבות פרקטיות מסויימות, שבזכותן גם זכינו לדירה שהיא הרבה יותר בית מזו שעזבנו, שגם היא היתה לנו בית במשך 9 שנים.
אבל את יודעת מה?יש לי כמיהה עזה לתלאביב.
קשה לי בכלל לדמיין את עצמי מעבירה עןד 6 שנים בגבעתיים, עד שהיורש יסיים את התיכון. אוף!
לפני שבוע חניתי לייד בניין בשיפוץ (בניה מחדש – שומרים רק על החזית) ברח' הרב קוק. ממש לא רחוק מהים. אז אני שואלת אותך, אפשר ככה לחיות בגבעתיים?
.
גם אני עברתי עשרות דירות בחיי – כבר הפסקתי לספור אבל בטח דומה לכמות שאת
מזדהה. מזדהה. מזדהה
וגם פריס
וניויורק
וברצלונה
והכי – סן פרנסיסקו
פוסט יפהפה. אהבתי מאד את הגישה שלך ושל אבי ואת השלט שהכנת לבית.
זוכרת את הבית שבנינו לנו בתקופת רווקותינו, גם שם הצלחנו לבנות את ה"בית שלנו" בזכות הדברים, בזכות האנשים, בזכותינו… לפעמים מתגעגעת לאותה פינה שהיתה שלנו 🙂
איזה יופי כתבת. ממש עשית לי חשק לעבור דירה חחחח….סוג של התחלה חדשה. בטוחה שהמעבר יהיה טוב ומהר מאד כולם ירגישו בבית.
אני אוהבת את הכתיבה שלך,היא מעלה בי הרבה מחשבות.
אני עברתי גם דירות רבות בארץ ובחו"ל ומסכימה איתך שבית זה איפה שאהבה נמצאת.
הזכרת לי גם את הילדות, תמיד נמשכתי לבנית בתים מקלקר, וחלום ילדות שלי היה בית
עם בעל ושני ילדים וכמובן כלב.
מתרגשת איתך על המעבר, ומבינה כל כך לליבך על ביתה של נינה היקרה.
בטוחה שתמשיך ללות אותך,אתכם.
חיבוק לך ותהני בנתיים מהחופש
שרונה היקרה, מלא תודה על הברכות. עברנו הרבה אתצודקת ונעבור עוד, ובכלל התקופה הזו הי זמן של התרחשויות לא מעטות ואני מאחלת לי שבאמת הכל יעבור בשלום. נשיקות
חן היקרה. משתתפת איתך באהבה לערים, למקומות האחרים האלה, ובפנטזיה של לגור בדיוק, אבל במדויק בבית שאני רוצה, ברחוב ובעיר. אני יודעת שזה לא בדיוק קורה לרבים מאיתנו, אבל תמיד מותר ואפילו רצוי לדמיין. כשלניצן יש נדודי שינה, אני יושבת לידה ואומרת לה לעצום את העיניים ולדמיין את מה שהיא הכי רוצה לעשות למחרת היום. מה היא תלבש ומה תעשה. במשך השנים למדתי שהזמן הכי כיפי הוא זמן הביניים הזה בין ההירדמות. בו אני מדמיינת לפרטי פרטים את החלום שלי, ולא משנה באיזה נושא. ככה גם גבעתיים הופכת לפריז, ורג למנהטן. תנסי, זה עובד!
הי מיכל, שמחה שאהבת את השלט, הוא תלוי בסלון והכי מחכה עכשיו לבית החדש לתליות החדשות. זה כבר גורם לי להתרגשות!
עירית היקרה, שמלווה אותי ואת הבתים שלי כבר ככ הרבה שנים!! מליון פעמים אני מתגעיגעת לבית שיצרנו ביחד, לרגעים הככ כיפים שחגגנו בו, לשעות סיינפלד שצברנו בו, לשותפים שהכנסנו שתינו לבית, לבידור ולכיף שעשינו. שמחה שהיננו שם ביחד ושמחה שיכולנו, כל אחת מאיתנו להקים בית לעצמנו עם משפחה אוהבת. אוהבת תמיד.
עדית המקסימה, ככ הצחקת אותי כשכתבת שעשיתי לך חשק לעבור. אני מבינה, כי הבית הנוכחי הוא הבית הכי ארוך שהיה לי אי פעם בחיים. 10ש' של אותו בית. כל 3 ש' יש לי עיקצוצים בישבן, כי זה בערך הזמן הממוצע שהיה לי. השבוע דברתי עם שכנה, והיא היתה כנראה זו ששברה את כל השיאים – יותר מ-40 בתים. אז נכון שהיא מעט מעל 70, אך עדיין זה שיא השיאים ושיא ההחלפות. מקווה שהמעבר יעבור היטב וכך נגיע לבית החדש עם כוכות חדשים.
אני שמחכה שאת כאן מיכל. יודעת כמה את מבינה אותי בנושא של נינה שלי, ורואה כמה אושר יש לכם עם הגורה החדשה. ילדים וכלב זה אור בבית, אין לי כל ספק בכך. שמחה שהחזרתי אותך לילדות, זה כיף, להיזכר ולראות איפה אנחנו היום לעומת הזכרונות שלנו. שולחת לך חיבוק בחזרה!