אחת החוויות הכי מסובכות לטעמי היא לכתוב על ספר. לספר עליו בלי לספר עליו. לעניין אתכם במשהו שכמעט כל מה שאכתוב עליו אולי יקלקל לכם את החוויה. לקרוא ספר זו בעיניי חוויה אישית, אינטימית. היום אני מבינה שהכעס שלי על מי שעושה לדפים של הספרים שלי ‘אוזניים של חמור’, בעצם פולש לאינטימיות שלי, לחוויה שלי.
לפני שאתם ממשיכים לקרוא תכנסו לכאן ותשמעו ותראו את השיר הזה של נורה ג’ונס: ‘Norah Jones: ‘Painter Song
כדי שלא שאמשיך לסטות מהנושא אני מתמקדת. קשה לי לכתוב ביקורת על ספרים, חבריי האנטימיים, ואולי בשל כך אני לא כותבת הרבה ביקורות, או איך שאני מעדיפה לקרוא להן המלצות. גם בספרים יש טעם וריח, יש מצבי רוח, יש התאמה לגיל, לניסיון חיים, נטייה לז’אנרים והעדפה של נושאים מסוימים ועוד ועוד. מכל אלו יוצא שמה שאני אוהבת לאוו דווקא יאהבו אחרים וההפך. אבל, ואת זה אתם כבר יודעים, אני כותבת כאן רק על דברים שאני אוהבת ולכן יכולה להמליץ עליהם.
בשעות בין הערביים עלינו למרפסת של גג תל אביבי וזה הנוף שניבט ממנה:
צילמתי את מה שאני רואה ומרגישה, שזה היה סוג של מנהטן:
במרפסת שעל הגג התל אביבי היינו מספר נשים כותבות והגענו לשם כדי לשמוע ולשוחח עם הסופרת והעיתונאית לילך סיגן, על סיפרה החדש ‘כפיות’. לילך היא עיתונאית רבת שנים והערכה (הארץ, גלובס, מעריב, הנחתה תוכניות טלויזיה ומשמשת כפרשנית כלכלית באחרות), סופרת שבאמתחתה כבר 3 ספרים וזה ספרה הרביעי.
לילך סיפרה לנו על 4 שנים של כתיבה, של חיפוש עצמי, של תגליות, של דברים קטנים וגדולים שהיא עברה ב4 השנים הללו, שבמהלכם נולד ונכתב הספר. בין לבין היא השתתפה בקורסים וסדנאות שונות כשאחד מהם היה של כתיבה. בעקבות הקורס הזה, כשמאחוריה תובנות מלימודי הפסיכולוגיה, היא הצליחה בתהליך ארוך, להיכנס לעומק ולפרק את המורכבות של עצמה, לפענח את המרקם העדין של המחשבות והרגשות, של האיד והאגו האישיים שלוו אותה כל השנים,
והצליחה להביא את ‘כפיות’ לסיום.
בתחילת הפוסט ספרתי לכם על המורכבות שאני מוצאת בכתיבת המלצה וביקורת על ספרים. אני לא רוצה לספר על הספר כי מבחינתי חווית הקריאה היא חשובה, היא אחרת לכל אחד מאיתנו. לכן אני מספרת רק את המעט האפשרי: בספר מככבים שירה, הגיבורה, אור הבן שלה, ומיכאל, שעליו תגלו בעצמכם. מככבים בו גם תיבת מייל אחת, רגשות מסובכים, איד ואגו, אופי, כישורים, כוחות ואמונה בעצמנו. הבנה, קבלה של מי שאנחנו באמת.
קראתי את ‘כפיות’ במשך כמה וכמה ערבים. סיימתי את המטלות בערב, שמעתי מוזיקה מרגיעה בטלפון שליד המיטה וקראתי. זה ספר סוחף, מעניין ומעורר מחשבות. אני בטוחה שאפשר לקחת אותו לכל מיני מקומות ורבדים. לא מעט פעמים הייתי עוצרת וחושבת על מה שקורה בספר וגם על עצמי. כמו סוג של מסאז’ מתוחכם לרגשות ולמחשבות שלי.
לא רציתי לסיים את הספר מהר, בעיקר כי אהבתי את שירה ואת מיכאל. עניין אותי מה קורה ביניהם ודמיינתי לעצמי את הקשר שלהם, במקביל למה שהתרחש בספר, לאיך שלילך טוותה את הסיפור. לפני מספר ימים לא היתה ברירה וסיימתי את ‘כפיות’ וכמובן שאני לא מספרת דבר על הסיום שלו. אני משאירה לכם לקרוא את הספר. דבר על הסיום שלו. אני משאירה לכם לקרוא את הספר.
הכריכה של הספר ‘כפיות’ ולידה תמונה שלי, מצילומים לקולקציה של בית האופנה KENZO ו H&M, נובמבר 2016:
לאחר שסיימתי את הקריאה של הספר בחרתי בתמונה הזו כי הרגשתי צורך לשים תמונה שלי שהיא מבחינתי אנטיתזה לתמונת הכריכה. אני מניחה שצריכים לקרוא את הספר כדי להבין. משהו קטן לפני סיום: אני לא זוכרת היכן שמעתי את המשפט הזה, אז אני כותבת מהזכרון והוא פשוט מתנגן לי בראש: לכל אחד מאתנו יש כוחות וכישורים לא מעטים. החוכמה היא לדעת מתי ואיך להוציא אותם לפועל.
מאחלת לכם קריאה נעימה, ויותר מאשמח אם תשתפו אותי בספרים שאתם אוהבים, בחווית הכתיבה שלכם על ספרים, איזה ספר אתם קוראים עכשיו. אם קראתם את ‘כפיות’ אשמח שתכתבו לי מה דעתכם על הספר, בכלליות כמובן.
אשמח אם תרשמו לבלוג, תהיו הראשונים לקבל ממני את הפוסטים החדשים 💗
איזה פוסט מקסים. עושה חשק עז להכנס למיטה עם ספר ולא לצאת עד שיגמר.
תודה הילה, שמחה שעשיתי לך חשק. ואני יודעת שעכשיו זה לא הזמן שלך לזה, אבל גם זה יבוא!!