‘אולי, אולי לא’ הוא שמה של התערוכה של האומן הסיני איי וויווי.
זמן רב רציתי להגיע למוזיאון ישראל ולראות בו את התערוכה המדוברת. זו התערוכה הראשונה שלו בישראל, ואני מקווה שלא האחרונה. הרבה מאד כתבו על התערוכה הזו, ואני מביאה כאן את הקישור לפוסט המעולה על התערוכה של חברתי רבקה קופלר. זו באמת הזדמנות נהדרת להמליץ, למי שלא מכיר את הבלוג שלה ‘אוספת אוצרות’ ובו הפוסט MADE IN CHINA.
אני התרשמתי שאיי ווייויי מציג בתערוכה הזו, באופן מאד מיוחד ואסתטי את מה שיש בה אך גם את מה אין (בה). לדעתי הדיבור העיקרי כאן הוא בנושא הראליזם של התקופה שלנו ושיקוף של מה שנעשה במשטרים דיקטטורים ואיך אנחנו כפרטים מושפעים מההתיחסות הזו אלינו. גם כשאנו – אזרחי ישראל למשל, צופים בתערוכה, ואנחנו חיים במדינה דמוקרטית, עדיין אנחנו אזרחי העולם, רואים מה קורה בסביבתינו, הקרובה והרחוקה. במקומות רבים בעולם אין שלווה, אין אינדבידואליזם, אין דמוקרטיה, אין חופש לביטוי אומנותי, אין חופש להבעת דעה, אין שקט, אין שיוויון – לא בהזדמנויות ולא בין האנשים ועוד.
‘אולי, אולי לא’ התערוכה
מתוך התערוכה:: תמונת סלפי שצילם האמן הסיני איי ווייוויי בדרך לבדיקה בבית החולים, לאחר שהוכה על ידי שוטרים בחדרו בבית מלון, ב2009.
מעט פרטים על איי וייויי
איי וייויי הוא אומן סיני, מהאמנים הסינים הידועים והמוערכים ביותר בשנים האחרונות. הוא נולד ב -1957 בביג’ין ובגיל שנה, אביו, שהיה משורר ואינטלקטואל הוכרז כ’אויב העם’. ההכרזה הזו גרמה לכך שהמשפחה כולה הוגלתה למחנה עבודה, בו חיו עד שנת 1976, עם סיום המהפכה התרבותית. איי ווייוויי היה אמן אוונגרד שקרא באומנותו לחופש אומנותי ופוליטי והעבודות שלו מתעסקות בנושאים האלה בביקורת שלטונית וחברתית.
ב – 1981 עבר לחיות בניו יורק וחזר משם ב-1993 לסין, כדי לסעוד את אביו החולה. בביג’ין הוא הצטרף לאומנים סינים אוונגרדים והציג בתערוכות ופירסם ספרים במחתרת. הוא עסק באדריכלות, פתח בלוג מאד פופולרי, בו ביטא את דעותיו הפוליטיות והחברתיות.
בתחילת 2011 נהרס הסטודיו שלו בשנגחאי, ובאפריל אותה השנה הוא נעצר בשדה תעופה, בדרך לתערוכה בטייאן, ודרכונו נלקח. הוא והואשם בחתירה תחת סמכות המדינה ובהעלמות מס. בתום המשפט הוא הורשע וקיבל קנס עצום של 2.3 מליון דולר. איי ווייוויי היה עצור 81 יום במקום מחבוא. דרכונו הוחזר לו רק ב-2015, 4 שנים לאחר המעצר.
כיום הוא חי בברלין, בה הוא יכול לפעול באופן חופשי. הוא מתעסק בעיקר בנושא של הפליטים ברחבי העולם ועושה סרט דקומנטרי על חייהם. הוא הקים סטודיו ביוון וביקר ב-32 מדינות ובעשרות מחנות פליטים, ביניהם בעזה ובירדן.
גרעיני פורצלן
בתמונה שצילמתי מהתערוכה נראים חלק מ-23 טון גרעיני הפורצלן שיוצרו בכפר סיני קטן, כולם בעבודת יד.
אני לובשת שימלה של המותג המשובח: HANNAH.
התערוכה נפתחת עם מייצג של 23 טון גרעיני חמניות: עשויים מחרסינה וצבועים ידנית אחד אחד. 1600 איש עמלו על הכנת הגרעינים האלה במשך כשש שנים. הסינים מסתבר, אוהבים לפצח גרעינים, ממש כמונו. הגרעינים שמונחים על הריצפה כשטיח ענק יכולים לסמל את היחס של השלטון הסיני לעמו כאל מסה אדירה של אנשים שניתן לשנע, להעביר, לחסל את בתיהם, להכניס למחנות לחינוך מחדש, לכלוא, ואפילו לחסל כשהמטרה מקדשת את האמצעים. כל אלא הם ‘פרויקטים’ שהסינים פיתחו בהם מומחיות עצומה.
פרח החמניה, נקרא באנגלית sunflower והכינוי של מאו דזה טונג, מנהיג המפלגה הקומוניסטית השלטת בסין, והאחראי ל’מהפכה התרבותית’ ולהשלכותיה האיומות, היה שמש האומות. החמניה פונה תמיד לכיוון השמש, וכך גם הגרעינים שבתוכה פניהם לשמש, ומכאן הדימוי של גרעיני החמניה כאזרחי סין מובן. ערמת הגרעינים העצומה, הגרעינים שנראים זהים הם התרסה על כך שלא רואים כאן את האינבידואל, אין כאן משהו מהאישי, לא נמצא כאן את האיש הבודד המיוחד במינו על רצונותיו ורעיונותיו.
כשהגענו למשטח הגרעינים לא התאפקתי והתכופפתי כדי להרים חופן של גרעינים. הרגשתי צורך לגעת בהם. לא שמתי לב שבכל מקום יש שלטים שאסור לגעת. לא העירו לי, אבל אחר כך ראיתי שאנשים מתכופפים אחרי, ואז פנו אליהם השומרים והראו את הקופסה שעומדת בצד ובה גרעינים מהתערוכה, שאותם אפשר להחזיק. (בתחתית הפוסט אני מביאה סרטון מקסים על תהליך הכנת הגרעינין בכפר הקטן בסין, אל תפספסו אותו).
הפלת הכד משושלת האן
צילמתי כאן 2 תמונות, שהן חלק משלישייה. זהו פסיפס קוביות לגו שבהן נראה איי וייויי מפיל את הכד העתיק מתקופת שושלת האן.
ב-1995 ניפץ איי ווייוויי כד בן כ-2000ש’ של שושלת האן. זה היה כמובן ניפוץ סמלי, ובמקרה של איי ווייוויי אומנותי וביקרתי. ביקורת על ההרס הנוראי שעשה מאו דזה דונג בזמן המהפכה התרבותית. על הרס התרבות הסינית עתיקת היומין, על הרס המקדשים, האומנות הסינית וכמובן כליאת אנשי הרוח והתרבות ורציחתם הרוחנית והפיזית. אסור לשכוח שמשפחתו חיה 20ש’ במחנה עבודה, כמו אנשי תרבות אחרים.
איי ווייוויי החליט ליצור את העבודה מקוביות לגו ופנה לחברת לגו כדי לקבל מהם את הקוביות. חברת לגו לא הסכימה לתת לו את הקוביות, כי טענה שזו עבודה פוליטית מובהקת. (חברת לגו מאפשרת לכל אומן לקבל קוביות לשם יצירתו, כאשר התנאי היחידי לאי קבלה הוא שאסור שלעבודה יהיה גוון פוליטי). איי ווייוויי לא התיאש מהתשובה ופרסם את מכתב התשובה שקיבל מלגו בעמוד האינסטגרם שלו. בתגובה למכתב הוא קיבל כמויות עצומות של קוביות מכל רחבי העולם, וכך הצליח להביא את העבודה ליידי סיום.
עצים וסלעים
העצים האלה מרגשים. מרחוק הם נראים כמו עצים מצוירים. כמו עצים שאם משהו מבקש שיתארו לו עץ ככה נראה עץ. מעין שלמות צורנית. כמובן שכשמתקרבים ורואים את הברזלים התחושה קצת משתנה. המורכבות נכנסת למחשבה. מצד אחד זה כבר לא עץ ‘אמיתי’. מצד שני – הרי הוא מורכב מעצים אמיתיים.
בתערוכה מוצגים עצים ענקיים, שלמעשה הם גזעי וחתיכות עץ המחוברים מחדש בצורה של עצים. כל עץ שוקל 14 טון וגובהו 8 מטרים. העצים מורכבים מחלקי עצים מתים שנאספו בהרים של דרום סין ונמכרו בשווקים. במשך חודשים חיברו נגרים בדייקנות מרשימה את החלקים – מהשורשים וכלה בענפים והפכו אותם לעץ ‘אמיתי’.
בתערוכה מסבירים שניתן לראות בעצים האלה את השכבות והרבדים מהם עשוייה סין, עד להפיכתה לאומה אחת גדולה. אני מניחה שאפשר לאמר זאת על כל אומה, לא רק על סין. בעידן שלנו בו קטלוניה מבקשת להיפרד מספרד למשל, האחדות הזו של העמים נראית רופפת מתמיד. המחברים הגדולים מברזל שיצר איי ווייוויי ומחברים בין חלקי העצים נראים כיום לעין באופן חד ולעיתים כואב.
בין העצים מפוזרים גזעים שנשארו וכן מעין בולי עץ עשויים מחרסינה שיצר האמן. נוצרים כאן גני זן עדינים. חיים, מוות, לידה מחדש. איי ווייוויי מפגיש אותנו עם רבדים עמוקים של המחשבה שלנו. חוץ מהמורכבות של האומה, גם עם הנושא של החיים ומה המשמעות של המלאכותי.
האם זה משנה שאלו גזעים וחלקי עץ שהפכו כאן לעץ ‘אמיתי’?
המורכבות של חיים ומוות בחיים שלנו. זה מיד מזכיר לי את הנושא שעליו מדברים העתידנים – על הבינה המלאכותית. בהתחלה יהיו לנו בגוף איברים מלאכותיים שיחליפו איברים ש’התקלקלו’ אם בעקבות מחלה ואם בתאונה. בשלב הבא נחבר לראשנו אוזניה או כבל חשמלי שיעניק לנו יכולות וכישורים. בשלב הבא ילד/הורה שיאבדו חייו יקום לתחייה כאנדרואיד מדוייק במראה, רק חכם יותר כי בראשו יהיה מחשב. בשלבים הבאים לא נדע מי הוא מי – מי האדם ומי האנדרואיד, ואחר חוזים שאנחנו – בני האדם נעלם וישארו רק הם. זה כל כך רחוק ממני. אני שמחה שהכל יהיה אחרי.
הביקורת החברתית גדולה, לא רק על משטרים שאינם דמוקרטים, גבולות הביקורת נמתחים עוד ועוד.
טפט שטרי החוב
המתחם הגדול בו נמצאים העצים מוקף כולו בטפט אדמדם ונעים למראה.
רק כשמתקרבים מבינים את גודל שותפות הגורל שלה זוכה איי ווייוויי. כזכור גזרה עליו ממשלת סין קנס כבד מאד של 2.3 מליון דולר, בעקבות אשמה שהוא מעלים מס סדרתי. איי ווייוויי כמובן שלא יכל לשלם את הקנס, אולם הבטיח למי שתרום לו את הכספים, שיחזיר לו אותם עם ריבית של 10 אחוז. הטפט הזה נוצר מצילום של 3366 שטרי החוב שהאמן שלח לתורמים שלו. תוך שבוע נתרמו לו 1.5 מליון דולר ודובר על כך שהאמן מנסה לברר עם הממשל הסדר כספי לשם השלמת החוב הגדול. בראש כל שטר חוב מופיעות המילים: שיוויון, צדק, הגינות, חופש ביטוי וסכום התרומה מצויין בבולים. את פרטי התורמים כתבו בכתב קליגרפי מתנדבים של האמן.
עצי ההסקה
לתערוכה הגיעו כ-6000 חתיכות עצים שהובאו ממקדש שנהרס בסין. במוזיאון היו צריכים לישר אותם ולהרכיב אותם בדרך מיוחדת במינה, המסתמכת על הצורות השונות של כל גזיר עץ, כדי להפכם לחתיכה אחת. האמן בנה אותם כמחווה לאיסוף עצי ההסקה של אביו.
בתערוכה ישנם עוד הרבה עבודות מרתקות. למשל טפטים המספרים על חיי הפליטים, ועל מצלמות המתעדות את חיינו. זו לא תערוכה קלילה ופשוטה היא מחייבת מחשבה. יש כאן דיסהרמוניה גדולה בין היופי והאסתטיקה של העבודות לבין מה שהן מייצגות. את סרטון הוידאו המדובר עם הטיגריס שניצל בגן החיות בעזה אני מודה שלא יכולתי לראות. אולי אתם תהיו אמיצים יותר ממני ותהיו מסוגלים לצפות בו.
אפילוג ירושלמי
כשסימנו לראות את התערוכה הסתובבנו קצת בין התערוכות של המוזיאון וראינו כמה תערוכות מרתקות, ביניהן התערוכה של החפצים ממזרח אסיה. התערוכה הזו מעניינת במיוחד משום שלא כמו זו שראינו בפריז, כאן ישנם פריטים שמוצגים כמו שהם לקהל, ללא חציצה של ארון זכוכית. הנגישות הזו לחפצים המיוחדים מרתקת ואפילו מרגשת.
אחרי המוזיאון נסענו לאכול במסעדה שהגישה אוכל ביום של חג, ואין רבות כמותה בירושלים. הגענו למסעדת ‘טלביה’, למרגלות תיאטרון ירושלים. אהבנו מאד את האוכל, בעיקר את מנת הפולנטה הנפלאה, אותה זכרתי לטובה ממסעדת ‘מחנה יהודה’, ש’טלביה’ היא בת משפחתה.
בדרך למכונית טיילנו מעט ברחובות שליד המסעדה. שכונת טלבייה היתה שקטה ודוממת. מכונית לא נסעה בה ואנשים לא הסתובבו בה. הלכנו לבד ברחובות, כשפעמיים הלכו מולנו זוג ילדות וכמה בחורים. כהרגלי חיפשתי את הסמטאות הקטנות והיפות ומצאתי אחת כזו, ירוקה ומעניינת:
חיפשתי חומר על איי וויווי ומצאתי סרטון מרתק ביוטיוב על עשיית גרעיני החמניות מהפורצלן הסיני. הסרט עדין מאד ומראה את החריצות של האנשים, ובעיקר הנשים שיצירת הגרעינים הרבים העניקה להם תעסוקה. מקווה שתהנו מהסרטון, ומי שלא הלך עדיין לתערוכה, אני מקווה שהצלחתי לעורר בו את הסקרנות הדרושה!
מיקום התערוכה:
התערוכה מוצגת במוזיאון ישראל, ירושלים.
מועד סיום התערוכה:
התערוכה תיסגר ב 3/3/2018.
מי שלא צפה בה עדיין, ומי שרוצה עוד חומר למחשבה, אל תפסידו את התערוכה הזו.
קישור לאתר של מוזיאון ישראל:
תגובות, הערות
אשמח מאד לשמוע תגובות והערות על התערוכה,
על האמן המיוחד הזה, על מה שכתבתי
ועל המחשבות שהבאתי כאן.
השילוב שבין העומס בתערוכה והשקט שבשיטוט מעורר השראה <3
הי חגית תודה על התגובה וההסתכלות המיוחדת שלך! אני חושבת שהתערוכה הזו באמת מעוררת השראה.
מיליארד סינים, מדינה שלמה עם כל כך הרבה רבדים, גרעינים ומורכבות, אוהבת את היכולת שלו להתנגד לממשל, ולהביא את האותנטיות שלו, והאומנות בצורה כל כך מיוחדת ועמוקה.
הוא בהחלט אדם מיוחד. מה שבטוח זה שמחנה העבודה והחינוך מחדש בו הוא ומשפחתו שהו 20 שנה, עליו זה לא השפיע, אלא להפך. הוא יצא אמיץ ומחוסק וזה כנראה האופי שלו. לא ניתן לחנך מחדש אנשים אני חושבת שהפעילות הפוליטית שלו מבורכת. רובנו יושבים ומתלוננים (גם אני) והוא עושה.
מדהים איך כל מבקרת בתערוכה מוסיפה רובד נוסף על אופן ההתבוננות בה, בדיוק כמו עבודותיו של איי ווייויי. תודה ציפי על הרובד שלך ועל הפרגון.
ריבקלה, זכרתי שקראתי על התערוכה אצלך ושמרתי לך את הבכורה. ובאמת לא באתי עם רצון לכתוב רק עם רצון לקלוט. כמו שאת יודעת, אצלנו הכותבים, כשזה בא זה יוצא החוצה😃 ברור לי שלכל אחד יש את הרובד שלו, החשיבה שלו, זה הכיף שבהסתכלות דרך עיניים שונות.
ציפי אהובה,
אני שמחה שהייתי בתערוכה השבוע בשביל לכתוב לך עליה כמה מילים.
הגבתי כבר בכמה מקומות בנוגע אליה אבל כמובן שלכל אחד יש את הזוית שלו ולכן אומר לך שמהעיניים שלך אני מתחברת לאיזושהי שלווה דרוכה שהיתה בך כשהסתובבת.
רואים את זה גם בתמונות, הכלת אותה עם המון רגישות וחמלה.היית בריכוז מלא.
כך זה ניכר מהמילים והתמונות הנהדרות שלך.
זו תערוכה שיכולה מאוד לטלטל או להכעיס, אבל אצלך לא הרגשתי את המקום הזה, נהפוך הוא.
הרגשתי שאת מביטה בה ממבט מאפשר.
אני באופן אישי חזרתי ממנה עם הרבה מחשבות על המילה "שפע" "שואה" והרבה כאב.
הסרט על הגרעינים מקסים, התרגשתי מאוד לראות את זה פתאום. בתערוכה רק דמיינתי איך זה קרה או התממש. ופתאום לראות את זה חי, זה מעורר השתאות.
הדבר שהכי נגע בי בתערוכה הוא דווקא הסרט על גן החיות בעזה. ראיתי כמה שניות ממנו וזה הספיק לי.
את בטח מבינה למה.
אהבתי את סוף הפוסט על המסעדה והטיול בסמטאות. זו החותמת הנהדרת שלך. החיוך והאופטימיות של החיים.
תמרי האהובה. אני תמיד סקרנית לקרוא את מה שתכתבי וזה מרגש שהרגשת את הריכוז וההתרגשות שהיו לי בתערוכה. הרגשתי צורך לגעת בכל דבר ואולי באמת היה לי מזל שלא העירו לי בשום מקום. המורכבות והרבדים שנמצאים בעבודות ריתקו אותי. היכולת של איי למרוד גם כשמאימים עליו וכולאים אותו והוא בשלו מוציא את האמת שלו החוצה.כאב לי לראות את הטפט של הפליטים זה נורא וזה מצער שזה כל הזמן קורה ושזה לא יגמר בזמן הקרוב. בדיוק כמוך ראיתי כמה דק מהסרט. שמחה שנהנית מהנקודות הירושלמיות שלי. אני צריכה לחזור אליה ביום חול.
איזה סיקור מרתק, וכתמיד אצלך מלא אופטימיות וקלילות אלגנטית (רק את יכולה לשדך לתערוכת מחאה שכזו שמלה של Hanna ועלי מרווה ולצאת מזה בשלום. עשית חשק לבקר שם. מקווה שאספיק.
ידעתי שתאהבי את התמונה הזו. אי אפשר להוציא ממני את הפן הזה ואפילו את הfun הזה😃 ולא היית אז כן כן תלכי. נכון שירושלים קצת רחוקה אבל התערוכה ובכלל המוזיאון מלא דברים טובים. ביום רגיל גם תוכלי לשתות קפה במחנה יהודה אצל יקי בroastery(ךשעבר קפליקס)!!
ציפי, אהבתי להסתובב איתך בתערוכה ולחוות אותה דרך העינים שלך. ככל שאני קוראת יותר רשמים מהתערוכה אני מבינה כמה שהיא מורכבת ונוגעת. לצערי לא אצליח להגיע אליה. הסרט בסוף מדהים.
הי יפעת אני שמחה שלפחות ראית את הפוסטים ואת הסרט. ברור שזו חוויה אחרת לראות את הגודל ואת הדברים שלא הבאתי, ראיתי שחן פירטה יותר. לא תמיד אפשר להספיק הכל, אני מודעת לזה היטב.
נשמע חזק כל כך ומטלטל.
הילה יקרתי זה מטלטל כמו שכתבת ולדעתי חשוב. מאד אקטואלי לזמננו עם כל מה שקורה עם הפליטים בעולם ובהחלט שווה להעפיל לעיר הזו בשביל המוזיאון. הפנינה של ירושלים.
חן יקירתי זה כזה קטע שלא ידעתי שכתבת. מיד בדקתי שאני רשומה אלייך ואני כן אז כנראה פיספסתי עם כל החגים! קראתי את מה שכתבת ואת ככ צודקת לגבי השו י והדמיון. כל אחת לקחה את זה אלחה וזה באמת יופי של דבר. אני אגיב אצלך עוד מעט. אני שמחתי מאד על השיח המעורר שהיה פה. מבחינתי זו אחת ממטרות הבלוג!