המיץ שאני הכי אוהבת הוא מיץ תפוזים סחוט, טרי טרי כזה.
אני סוחטת אותו בסבלנות רבה ומדמיינת את הטעם המתוק והחמצמץ שלו מתגלגל לי בגרון. אני אוהבת להכניס לתוכו גם את כל החלקים שלא נסחטו ונמצאו מסביב למסחטה. הם תמיד מוסיפים טעם מתוק ומרקם נעים, שאני מאד אוהבת. כשהייתי ילדה בבית שלנו לא היתה מסחטת מיץ גדולה וכבדה, כמו שיש היום בבתים רבים. היתה לנו מסחטה פשוטה וידנית, שכל הילדים ידעו להסתדר עימה.
חורף וזכרונות ילדות
כל פעם, שהייתי מרגישה צמא חזק, וצורך להרוות את הגרון, מיץ תפוזים סחוט היה בשבילי הפיתרון. פתרון של חורף. (בשאר עונות השנה שתינו zip, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר😊)
כשהייתי ילדה אכלנו פירות לפי העונות שלהם, ותפוזים הבשילו רק בחורף. בשנות ילדותי גרתי ברמת אילן, שליד אוניברסיטת בר אילן. אלו היו שנים של חלום. מול הבית שלי, לאורך כל הרחוב היה שדה רחב ומאחוריו פרדס גדול של תפוזים. בשדה רעו רועים בדואים את הכבשים שלהם, ואני אהבתי לשמוע את צליל הפעמונים שתלויים לכבשים על הצוואר.
הפרדס מאחור היה כר המשחקים שלנו. שיחקנו שם בין העצים כשלא ירד עלינו גשם, ורק לפעמים היינו קוטפים קצת תפוזים. עד היום אני זוכרת את השריפה בידיים וברגליים, כשלא נזהרתי מספיק מהסרפדים, שגדלו בין העצים.
כשרצינו לאכול פירות הדר היינו נוסעים לכפר אז”ר. היינו נכנסים לאוטו של אבא שלי, זה היה בדרך כלל בימי שבת, והיינו נוסעים לפרדס בכפר אז”ר, שם היינו קונים את הפירות. זה היה שונה כל כך מהיום. היינו מגיעים לפרדס והיינו קוטפים את הפירות שרצינו. היו שם תפוזים רגילים, תפוזי דם, קלמנטינות ואשכוליות. פירות של חורף.
ריח של חורף
ריח הפרחים של עצי התפוז, אחרי שירד הגשם, הוא ריח שאני אזכור לנצח.
אני זוכרת שהייתי הולכת על המדרכה ליד הבית, מסביב הכל היה רטוב מהגשם שירד. מכל עבר הרחתי את הריח החזק של החורף. אפשר היה לפרק את הריח הזה לגורמים: ריח המדרכות הרטובות התערבב עם הריח הכבד של האדמה הרטובה. למדרכות ולאדמה נוסף הריח של פרחי עצי ההדר. הם פרחו אחרי הגשם והריח שלהם היה חזק, ריח מיוחד רק להם.
הייתי עולה הביתה, לקומה השישית בה היתה הדירה שלנו. הייתי נכנסת למרפסת הסלון שהשקיפה על הפרדס. הייתי עומדת במרפסת ומריחה את הריח הנהדר הזה, הריח של החורף. אני בטוחה, שחלק גדול מאהבה שלי לחורף הם הזכרונות האלה, של הטעמים והריחות. עדיין ריחות של חורף גורמים לי להיות מאושרת. אחרי שיורד הגשם אני פותחת חלון, או יוצאת החוצה. אני אוהבת להריח את הדשא, את האדמה ואת המדרכות. הכל מסביב לי נקי ומצוחצח ומריח ריח מיוחד של אושר.
רק את הריח של פרחי עצי ההדר אני לא מריחה יותר, ואני מתגעגעת לריח שלהם, מאד.
בית קטן בערבה
לקראת תחילת התיכון עזבנו את רמת אילן, את השדות של הפרחים, את הפרדס הגדול ואת כל החברים שלי, שאהבתי. הורי בנו בית בעומר הרחוקה, בית במדבר. יצאנו כולנו להרפתקאה חדשה ומסעירה. הורי לא יכלו לבחור מקום רחוק יותר פיזית ונפשית מאשר המקום הזה, עומר. זה היה כמעט כמו לחיות בסידרה הטלויזיה האהובה “בית קטן בערבה”. כשהייתי רואה את הסדרה עם חברות, היינו מרגישות קצת כמו לורה והמשפחה המושלמת שלה.
גם אנחנו חיינו במדבר, שהיה רחוק מכל העולם, וגם לנו היו בתים עם גינות. בעומר היה לנו קיץ שבו שמש קופחת ביום ולילות לוהטים, והיה לנו חורף שהקפיא את העצמות. הכל מסביב היה בצבעים של חום, צהוב וירוק זית, אין זכר לירוק בהיר ולירוק בקבוק, שלהם הייתי רגילה. מסביב היה רק חול, לא היו שדות של פרחים צבעוניים ולא היה פרדס עם תפוזים. זה היה ישוב כפרי וקטן במדבר, עם רוחות של חול עם חיים חדשים וחברים חדשים.
כשרצינו מיץ מתפוזים סחוטים, קנינו אותם בסופר.
דוכנים של בייגלה ומיץ תפוזים
מספר שנים עברו והורי מכרו את הבית במדבר, עזבנו את עומר ושבנו לחיות במרכז, בהרצליה.
נשמתי לרווחה את האוויר של מרכז הארץ ואת הצבע הירוק האהוב.
המשרדים בהם עבד אבא שלי היו ברחוב אלנבי, במרכז העסקים של תל אביב. המשרדים שכנו בקצה פסאז’, וכדי להגיע לשם היה צריך לחלוף ליד קולנוע תמר המושמץ. הקולנוע, שבעבר היה בית קולנוע רגיל, הפך בסוף ימיו לקולנוע של סרטי פורנו. אי הנעימות שהייתי חווה כשחלפתי על פניו היתה בלתי נסבלת, אבל תל אביב היתה לי פרס ניחומים.
הייתי מגיעה לבקר את אבא שלי בעבודה, ובדרך אליו או לאחר הביקור הייתי מטיילת באלנבי. כבר אז זה היה רחוב מוזנח, עם חנויות קטנות של צורפים, שענים, דברי דסקית וחנויות קטנות של בגדים. אני אהבתי את החנויות הזעירות שבהן סחטו לי מיץ תפוזים והגישו לי בייגלה רומני קשה.
אהבתי את הבייגלה הקשה עם הרבה מלח. פחות אהבתי את אלה עם השומשום, אבל הייתי אוכלת גם אותם, אם לא נשאר לי אחד עם מלח. הייתי אז מאושרת. מיץ תפוזים סחוט ביד אחת ובייגלה ביד השניה.
הייתי מוצאת לי ספסל, או גדר של בניין ומתיישבת. הייתי אוכלת ושותה ומסתכלת על האנשים שעוברים לידי. בוחנת אותם היטב. מה הם לובשים, מה הם עושים. הייתי מדמיינת את השיחות שלהם, כששמעתי חצי משפט, מדמיינת איך הם חיים.
השנים עוברות ונוספות להן זכרונות רבים. האהבה שלי למיץ תפוזים סחוט לא פחתה, אבל נוספו לה אהבות לפירות סחוטים נוספים, כמו מיץ רימונים, מיץ ממנגו וממלון.
השנה שיח התפוזים הסינים של הורי נתן שפע של פירות והתברר שבבית אני היחידה שאוכלת אותם. חוץ מזה שוקולד מריר בתוספת תפוזים, או קליפות תפוזים עם שוקולד, כל אלו היו ועודם הממתקים האהובים עלי.
תגובות, הערות
אשמח מאד לשמוע מכם תגובות והערות על הפוסט.
אשמח לשמוע אם גם אתם אוהבים מיץ תפוזים?
אם יש מיץ סחוט שאתם אוהבים יותר?
מה ממתק הילדים האהוב עליכם?
אשמח לשמוע זכרונות שלכם מהילדות ובכלל מה שעולה על דעתכם.
מבטיחה לענות על כל התגובות שלכם.
מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים:
ציפי ציפי ציפי! איגדת בערך את כל ריחות וטעמי הזכרונות שלי בפוסט אחד! איזו לחלוחית עשית לי בעיניים עם זכרון ריח פריחת הפרדסים של בקעת אונו, איזו צריבה בעיניים מחול המדבר… וכבר אני הולכת לסחוט לי תפוז שנקנה בסופר…
רבקלה אנחנו חולקות פרדסים באותו אזור וזה מרגש. אני תמיד כותבת את הזכרונות שלי וזה מרגש לדעת שיש לעוד אנשים כמעט אותם זכרונות. החולות צרבו אותי לא מעט והסופות שרקו לי בעורף. אני חושבת שהכי שמחתי לחזור למרכז בגללן. מקווה שהמיץ היה טעים. נשיקות
מיץ תפוזים סחוט כתרופה למחלות החורף… בכל פעם שהייתי מצוננת ונשארתי בבית אמא היתה סוחטת לי כוס לארוחת עשר. אחרי התואר הראשון עברתי לגור ברחובות-היא היתה אז עדיין מוקפת פרדסים מכל עבר ובימי שבת שמשיים היינו הולכים לטייל בפרדס. היום חלק גדול מהפרדסים נעלמו לטובת גורדי שחקים ואין יותר ריח פריחה משגע שמציף את העיר באביב.
הי ריבי. טיפול אוהב של אמא זה זכרון ככ מתוק. אני מקווה שזה לא גרם לך לשתות מיץ סחוט רק כשהיית חולה, כמו שקרה להרבה עם תה😃כיף לך שהספקת לטייל בבגרותך בפרדסים. לי זה כבר לא קרה. גם הפרדס ברמת אילן חלף עבר לו.
מיץ תפוזים, בייגל רומני ורחוב אלנבי? אנחנו תאומות!!! אני כל כך אהבתי להסתובב שם בין החנויות הותחקות למרות כל היופי שכבר נעלם. תיאור חוויות הטיול שלך נשמע ממש כיף והלוואי שבייתי גדלה בתל אביב בעצמי…
הי מנו😊 לכי תדעי אולי הלכנו במקביל באותו טיול. זמנים כאלה תמימים וכפים היו לנו. אני לא רואה היום את הצעירים משוטטים עם ביגלה ומיץ תפוזים. הם לא יודעחם צה הם מפסידים. גם זה שרק טיילנו בה הפך אותה לחלק מאיתנו!
שרצינו מיץ מתפוזים סחוטים,קנינו אותם בסופר.
ציפי אהובה,
עבורי זה המשפט הכי חזק בפוסט שלך.
משפט שמתאר כל כך הרבה תחושות ורגשות.
מרגישה את המעבר לעומר נוכח וחזק. כאילו ניתקו אותך ממשהו מאד חזק שהיה לך.אבל נתנו לך דרכו מתנה לחיים.
המעברים האלה שלך הם חלק כל כך חשוב בעיני גם במה שאת עושה היום. בכל ההתבוננות שלך על אנשים ועל עיר ועל מקום. יש בעין שלך סנסור מאוד חד להתבונן על מקום, על הוויה ואת יודעת בכשרון רב להעביר את זה הלאה.
במיוחד כשאת בעיר. זה משהו מאוד חזק אצלך.
אהבתי שמיץ התפוזים הוא הטריגר לכל מה שכתבת כאן. ריח הפרדסים, אלנבי, הבית….
התמונות מקסימות…
ואמרתי לך כבר היום בתגובה אחרת.. שהקשבתי כאן גם לעצמי. מזכרת שהשארתי לך בצורה זו או אחרת…
אושר גדול לחוות את זה .
אוהבת אותך!!
תמרי האהובה. קראתי את מה שכתבת מס'פעמים וגם את מה שכתבת שם. יש לך רגישות לקרוא בין השורות וזה מאד מדויק מה שהבנת על המעברים שלי. מצד אחד קושי עצום ועצב ומצד שני זכות גדולה. חישול של השריר הזה שעובר ממקום למקום ויודע שהכל יהיה בסדר גם שם. אני מניחה שאת צודקת לגבי יכולת ההתבוננות שלי שהתחדדה ואני מאושרת שאני מצליחה להעביר לאחרים את ההתבוננות שלי ואת המחשבות שלי. מודה לך ואוהבת אותך, מאד.
הרגת אותי עם התמונה של המסחטה הירוקה. בילדותי, גם לנו הייתה כזו בצבע ירוק בהיר ואמא שלי הייתה תמיד שואלת אם אנחנו רוצים "כוס של בריאות" והתשובה תמיד הייתה כן.
הילה היקרה איזה כיף שנגעתי ככה בנימי הזכרונות! תפוזים זה בריאות😃
ילדותך וילדותי עברו במרחבים קרובים, ציפי
מרחבים של אדמה ומרחבים של זמן
מול חלון הכיתה שלי, בבית הספר היסודי, פרחו פרדסים ונתנו פרי
שם הלכנו לטיול עם המורה לראות איך מבצעים "הרכבה" של תפוז על חושחש
כבר שנים פורחים שם מגדלי המגורים שידועים בשם "רמת אביב ג'"
או פשוט "גימל" בפי בני רמת אביב
.
בצעירותי, לבוא אל בית הוריי בחורף היה להגיע אל כוס גדולה מלאה מיץ תפוזים טרי, שאותו הייתי גומעת בלגימה צמאה גדולה אחת
אמא שלי היתה סוחטת אותו מארגזי התפוזים שהיתה קונה בכמויות, בפרדסים שעוד היו בסביבת רמת אביב, ומאוחר יותר הרצליה
.
עוד בצעירותי, הייתי דיילת אוויר באל-על. דיילת עונתית, מאלה שמתחילות את "העונה" סביב פסח
והחזרה מהטיסה, שמלווה בדלת שנפתחת אל מרחבי פרדסים פורחים פורחים, היא חוויה שתישאר אתי תמיד
.
תמיד חלמתי על עץ ליים, שיהיה בחצר בית חלומותיי
את בית חלומותיי שהוא שלי עדיין לא מצאתי, אבל בדירת הקרקע השכורה שבה אני גרה בשנתיים האחרונות יש עץ ליים, שעושה פרחים וגם פירות ניחוחיים
זכיתי
חלומות מתגשמים
חן המקסימה!! איזה תגובה מרגשת ותיכף תראי שהילדות היתה דומה בעוד משהו. עד גיל 4 גרנו ברמת אביב הישנה. בשבת שעברה לקחתי את אבי לרחוב שגרתי בו, שיראה היכן התרוצצתי בשנים הממש ראשונות. בא לי לחזור לשם…המרחבים שאת מדברת עליהם, עם הפרדסים קצת חסרים לי ואני ככ שמחה שיכולתי לגדול במקום כזה. החוויות שלך על הדילות נשמעות נורא כיפיות. פעם היה לי חלום כזה אבל בעיות קלות של גובה מנעו ממני את ההנאה😊 גם אם לא מצאת עדיין את בית חלומותייך לפחות עץ חלומותייך גדל לידך ועל זה ברור שזכית!! אכן חלמות מתגשמים