השנה, כשהסתיו עבר והגיע החורף, לפחות לפי לוח השנה, מזג האוויר היה משובש לגמרי. קור וחום התבלבלו. יום חמים, יומיים קרים, יומיים של גשם ושוב יום עם שמש חמימה. ככה עד ימים אלו של סוף פברואר ותחילת מרץ. כשהחלו הימים של הגשם ושל הסופות, שהיו, מעטות אבל חזקות, הפוסט הזה ביקש לצאת לאוויר העולם.
הרגשה של עדינות באוויר
לפני הכל אני מצרפת את היופי הזה, שהכרתי ביו טיוב. כמו כל בינה מלאכותית, היו טיוב למד להכיר אותי היטב, וההוכחה הכי טובה לכך הם המתנות הקטנות שאני
מקבלת ממנו. RHEY היא אחת מהן. אני מזמינה אותכם לשמוע אותה בזמן שאתם קוראים את הפוסט:
החורף הוא מתנה
החורף הוא בעיני סוג של מתנה. המדינה שלנו חמה רוב הזמן. השמש קופחת ומאירה כל דבר. לא מזמן קראתי שבתל אביב מחפשים שיטות חדשות לקירוי אזורים פתוחים. לי זה נשמע קצת כמו מדע בדיוני, לגרום לצל מלאכותי מעל כיכרות מרכזיים. בחורף, יש פחות אור מהשמש שמוסתרת לעיתים על ידיי עננים, כך שההצללה לא נחוצה.
אני כותבת את הפוסט הזה מספר חודשים, מחודש ינואר, שבעבר זה היה שיא החורף והשנה כמעט ולא הורגש. עכשיו אני בסוף פברואר והחלטתי למהר ולכתוב את הפוסט כי תוך שבועיים, שלושה החורף יסתיים עד לשנה הבאה.
ימים מעטים של גשם, ימים ספורים של רוחות עזות, ומסביב הכל כמעט ומתמוטט. הרמזורים מפסיקים לפעול, הכבישים הופכים לנהרות זורמים. המטריות מתהפכות. הילדים נרטבים בדרך לבית הספר, הפסקות החשמל מכבות את התנורים ואפילו את מעט השלג שיורד לנו בחרמון אי אפשר לראות בגלל הפקקים העצומים בדרך אליו. בימים המועטים האלה של חורף, אמיתי, הכל פה, בתל אביב, משתבש. אבל אני אוהבת אותו, כל כך. את החורף. אני אוהבת את הסערות, את הרוח השורקת.
אני אוהבת את הברקים והרעמים, בעיקר את אלו שמרעידים את השמים. אני אוהבת להסתכל על סופות של ברקים ורעמים, מבעד לחלונות הגדולים שלנו בסלון. הברקים מחלקים את השמיים לשניים. ואז יש שקט, דממה כבדה, לשניה, והנה הרעם, חזק, מפלח את האוויר, מרעיד אותו, ושוב שקט. שקט כל כך חזק, שניתן לשמוע אותו.
אני אוהבת לשמוע את הסערות של הברקים והרעמים והגשם החזק כשאני שוכבת לישון. אני אוהבת להכנס מתחת לפוך החם, להקשיב לקולות של החורף ולהרדם.
מרזב פריזאי
אני אוהבת את החורף כשהוא עדין ונעים. זה קורה לא מעט. הטמפרטורות יורדות, הרוח נושבת לעיתים בחוזקה, אבל הרבה פעמים היא רגועה. עם הרוח מגיע הגשם. הרוח מתפזרת והגשם מחליף אותה. בהתחלה גשם חזק ואז הוא נרגע. גשם נעים, גשם של אירופה אני קוראת לו. כזה שאפילו במאי ויוני בברלין, לונדון וצרפת יש סיכוי שירד עליכם כשתטיילו ברחוב.
באחת החופשות בפריז לנו במלון קטן ונעים ליד גני לוכסמבורג. המלון היה בעבר בניין מגורים, דבר מאד שכיח בפריז. אנחנו קיבלנו חדר בקומה הלפני אחרונה של המלון, שהיו לו בסך הכל 5 קומות. על קיר שלם, בצד המיטה היה חלון, שפנה לחצר הפנימית של הבניין. ממולנו היה בניין מגורים, עם חלונות רבים, ומידי פעם ראינו את הדיירים מסתובבים בין חדרי הבתים שלהם.
אני אוהבת להסתכל על הדירות בערים בהן אני שוהה, ולדמיין את החיים של האנשים שאני רואה.
גם שם הסתכלתי ודמיינתי שאני אחת השכנות, שגרה שם, יורדת בבוקר למאפייה הקרובה, קונה בגט טרי ומברכת לשלום את השכן ממול. לחלון שלנו היה צמוד מרזב צר וארוך, כמו בכל הבתים. דרך המרזב התנקזו מי הגשם מהקומה העליונה. באחד הלילות השתנה מזג האויר (בחודש יוני), וגשם החל לרדת בעדינות.
פלום פלום פלום נשמעו קולות הגשם במרזב. נגשתי לחלון, פתחתי אותו וחיפשתי את המרזב. הוא היה צמוד לחלון שלנו, וטיפות הגשם ירדו ממנו על גגון של פח, בקומה מתחתנו. היינו עייפים וחזרנו לישון. בימים הבאים ירד גשם כמעט כל לילה ואנחנו התרגלנו לישון עם הגשם במרזב.
השדרה בגשם
ירד גשם בלילה, היתה סערה של ברקים ורעמים. ביום השלישי החלטתי שאני רוצה לטייל בשדרות של תל אביב בגשם. לבשתי את מעיל הטראנץ’ הארוך, מגפיים, צעיף, כובע ואני מוגנת מהקור. בטיולים שלי אני לוקחת תיק גב וככה מפנה לעצמי את הידיים והראש נקי ממחשבות. יצאתי לשדרה ונשמתי את האוויר הנקי, את הריח של העלים, את ריח השלוליות והאדמה. מאחורי הספסל יצרו המים באדמה הספוגה עץ שלוליות. הייתי חייבת לצלם את היצירה, והלכתי על האדמה לאט, בזהירות וצילמתי:
כיכר הבימה אחרי הגשם
העיר מסביבי נקייה ויפה, ואני הלכתי לאט והגעתי לכיכר הבימה (התברר לי שלמתחם הגדול הזה קוראים כיכר התזמורת או מתחם התרבות, אבל אני לא חושבת שיש משהו שמכיר את השמות הללו). בכיכר היה אור ערפילי וזוהר. אולי בגלל הניקיון שמסביב, המרצפות הבריקו ובמי הבריכה השתקפו העננים. קרני השמש נכנסו דרכם, וחיממו את המדרכות ואת האנשים.
רציתי להסתכל על הכל מלמעלה. עליתי לקומה השניה של היכל התרבות, למרפסת הקטנה שלו, והסתכלתי למטה. הגשם פסק ואנשים קיפלו את המטריות.
הסתכלתי לכל הכיוונים. הכל היה מבריק, אפור וכחול ולבן. הרגשתי שאני מסתכלת לתוך חלום. חלום של חורף.
בבריכה של הכיכר השתקפו העננים עם כל הגוונים שלהם. השתקפו גם השמיים הכחולים והגגות של הבנינים. כשמסתכלים על התמונה של הבריכה מרחוק רואים מערבולת של עננים שכאילו יוצאים מהתמונה החוצה. הסתובבתי לצד השני של המרפסת וצילמתי גם שם:
ירדתי לגינה הקטנה וצילמתי את העץ הגדול מקרוב. אם עצים יכלו לדבר, כמה סיפורים יכל העץ הזה לספר. שנים רבות שהוא עומד כאן, בשמש, בגשם, מצמיח עלים וענפים חדשים.
הלכתי לשתות קפה, בבית הקפה האהוב עלי, בקפליקס שבשלמה המלך פינת זמנהוף. הבוקר התקדם לאיטו לכמעט צהריים. שתיתי את הקפה שלי עם ניר ובזמן שחיכיתי לו צילמתי את הקפה שלי, למזכרת.
מול בית הקפה עמדו 3 מכוניות אדומות, מבריקות מהגשם, ששוב החל לטפטף. עמדתי בפתח של בית הקפה וצילמתי.
הטיול של הבוקר הסתיים, והייתי חייבת לחזור הביתה, להמשיך את היום. בדרך למכונית החלטתי שאני חייבת להצטלם, לא ממש סלפי, יותר צילום פרוע כזה של מעיל וצעיף, כזה של חורף.
אני אוהבת את החורף.
אני אוהבת את הגשם. אני אוהבת את הניקיון ואת הרחובות הזוהרים.
אני אוהבת את העדינות שבחורף.
אני מודה על המתנות הקטנות שאני מקבלת והחורף הוא מתנה משמעותית מאד בשבילי.
תגובות, הערות
אשמח מאד לשמוע תגובות והערות שלכם על הפוסט.
אתם אנשים של חורף או של קיץ? למה אתם יותר מתחברים –
לגשם או לשמש? אהבתם את הפוסט?
כל הערה שלכם ותגובה חשובים לי מאד.
מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים:
תמונות מאד יפות של גשם. כבר מתגעגעת לחורף.
הי מיכל תודה. מבינה אותך, בטח כשרק חזרת משלג ומחורף אמיתי. אני מאד מתגעגעת לגשם. איך שהוא זכור לי שפעם היה לנו חורף יותר ארוך ומשמעותי.