מלון הבוטיק Renoma והסיפור המופלא שלו
תל אביב של שנות ה-80
אני מסתובבת הרבה ברחובות תל אביב, כבר שנים רבות. בשנות ה-80 תל אביב נראתה אחרת מהיום, היא הזדקנה, היתה קצת נשכחת מוזנחת ועלובה. הביטוי שהתאים לה היה שהיא נראית כמו הצרות של עצמה. לפחות ככה אני זוכרת אותה. בנינים ישנים, לא משופצים, רעש ברחובות, מרפסות שנסגרות בקצב רצחני, לכלוך ברחובות.
הייתי מגיעה אליה לביקורים מבחוץ, בהתחלה מעומר, ואחר מהרצליה. אהבתי אותה גם אז, אבל הייתי גם עצובה בשבילה. זו היתה תקופה שמי שהיה לו כסף עבר לגור עם משפחתו בבית פרטי עם גינה בפרברים, ולעיר הגדולה נשאבו צעירים רבים.
המגורים בעיר היו של שותפים, בנינים שלמים שמי שגר בהם היו אנשים מבוגרים מאד וצעירים מאד. העיר התמלאה בפילים לבנים: למשל הקוליסאום שנבנה מול הים, וחסם את הכניסה הטבעית לחוף. בקרתי שם מעט מאד פעמים, בדיסקוטק שהיה שם, מקום שהלך ודעך וסופו היה שנסגר. החנויות והמסעדות סביבו הפכו לקיוסקים שמוכרים ארטיקים ומים לבאי החוף.
דוגמה נוספת לעיצוב ואדריכלות של שנות ה-80 היתה הגבהת כיכר דיזינגוף, יצירת רשת כבישים מתחת לכיכר, הורדת המזרקה הישנה והצבת מזרקה חדשה נוצצת ומלאת פירוטכניקה, יצירתו של יעקב אגם. אני הייתי אחת מהאלפים שעלו לכיכר ביום שהמזרקה נפתחה. מצחיק היום להיזכר בימים האלה ובמה שאז היה לנו חשוב ומופלא.
כמעט כל החוף של תל אביב התמלא בבתי מלון, שכמובן הסתירו את הנוף וחסמו לעיר את האוויר. רחוב הירקון התמלא מצד אחד בבתי מלון חדשים, ומצד שני בבתים שהלכו והתיישנו, ולא היה מי שייחדש אותם. לא היה כיף בשנות ה – 70 – 80 לגור בתל אביב, אך לקראת אמצע שנות ה-90 המצב השתנה. תל אביב היא כמו עוף החול, שנראה כאילו מתדרדר ומהמקום הנמוך הזה קם לתחייה, וזה המצב של תל אביב עד היום. היא הולכת ומשתפרת והופכת למעניינת, מרתקת ואפילו יפה מיום ליום.
לאט לאט, התחילו שינויים לטובה בעיר. זה לקח מספר שנים, אבל, משפחות שגרו בפרברים וילדיהם גדלו, החלו לחזור לתל אביב. החלו לשפץ בתים ישנים. בתים חדשים נבנו, שכונות של בניינים גבוהים לצד גינות שהעירייה דאגה לפתח. נכנסו לגור בבתים המשופצים משפחות עם ילדים ונפתחו גני ילדים ובתי הספר התרחבו. תל אביב חזרה לחיים הפעילים והצעירים שלה ואפילו באונסקו הכירו בחלקים שלה כאתר מורשת עולמית, ו-4000 בניינים תל אביביים, שנודעו כעיר הלבנה, הוכרזו כבניינים לשימור.
תל אביב היתה תמיד עיר פלורליסטית, שחיו בה בשלום חילונים, דתיים, ובעצם כל הסוגים והמינים של התושבים, גם זו סיבה שרבים אהבו ואוהבים לחיות בה.
חלק משטיח שעיצב למלון מוריס רנומה:
הסרט בר 51 והקשר למלון Renoma
בשנת 1985 יצא הסרט “בר 51”. זה היה סרט אפל עם נושא מפותל ביותר, בין השאר על אח (הומוסקסואל) ואחות שמגיעים לעיר הגדולה ומה שקורה להם בה בשלב מסויים האחים עובדים בבר 51 (בר אמיתי בתל אביב של אותם הימים), מכירים את חיי הלילה של העיר ואנשיה, והעלילה מסתבכת עד לסופה הטראגי. את הסרט ביים עמוס גוטמן, שהיה התסריטאי ביחד עם עדנה מזי”א והפיק אנריקה רוטנברג. עמוס גוטמן היה במאי קולנוע, הומוסקסואל מוצהר, שבכל סרטיו נגע בנושא ההומוסקסואליות, וכל סרטיו היו רגישים ומורכבים משכבות, שתמיד היה צריך להסיר כדי לראות דרכם את מה שגוטמן רצה להראות. ראיתי את כל הסרטים, מיד כשיצאו, והייתי במיעוט כי כולם נכשלו כלכלית. אנריקה רוטנברג הכיר את עמוס גוטמן באופן אישי ולכן החליט להפיק 3 מסרטיו של גוטמן: “נגוע”, “בר 51″, ו”חימו מלך ירושלים” (מבוסס על ספר מופת של יורם קניוק, ספר שהיה לי קשה לקרוא, אבל הרגשתי שאני חייבת לקרוא אותו). אני חושבת שעמוס גוטמן והסרטים שלו משכו אותי בעיקר כי דרכם הכרתי אנשים שהיו רחוקים ממני ומהחיים בבועה הנוחה והנעימה, בין אם קוראים לה עומר, ובין אם הרצליה. בועה של אנשים שהולכים בתלם, לומדים בתיכון, הולכים לצופים, מתנדבים, מדריכים, עושים שיעורים, הולכים לסרטים, בקיץ נפגשים בבריכה ורואים הצגות ומופעים. כמה רחוקים ממני היו גוטמן והדמויות האפלות שלו, ולכן גם מרתקות בעיני ומעניינות כל כך.
החוט שמקשר את מלון Renoma לבר 51 הוא אנריקה רוטנברג . בשנת 1993 הוא הצליח ביותר עם התסריט לסרט “נקמתו של איציק פינקלשטיין” (7 פרסי אופיר כולל התסריט הטוב ביותר). אנריקה עבר עם משפחתו לחיות בקובה, שם הוא הפך לאיש עסקים, לנדלניסט, מלונאי ידוע וצלם סטילס בינלאומי, איש אשכולות של ממש. בהוואנה הוא הקים מרכז גדול לאומנות ושם הוא הציג תערוכות רבות, ובאחת מהן הוא הציג עם המעצב והצלם הצרפתי מוריס רנומה – Maurice Renoma , וכך הם הכירו והפכו לחברים טובים
לפני מספר שנים הציעו לאנריקה רוטנברג לרכוש 2 מגרשים צמודים ברחוב הירקון, פינת טרומפלדור, כשעל המגרש הפינתי ניצב “בית הקשתות” המט לנפול. מבחינתו של אנריקה היתה כאן סגירת מעגל מרגשת ביותר: סמוך ל”בית הקשתות” שכן בעבר בר 51. אנריקה החליט לקנות את המגרשים ולהפוך אותם לבית מלון. בסופו של התהליך הארוך, המלון קיבל את שמו של חברו של אנריקה: Renoma.
המלון כולו, מעוצב ברוחו וביצירותיו של האמן Maurice Renoma, מה שהופך את הביקור במלון והשהייה בו לחוויה יוצאת דופן.
בית הקשתות וגן החיות הראשון
החלק המשומר של בית המלון הוא “בית הקשתות” שנבנה בשנות ה-20, ותוכנן על ידי האדריכל יצחק שוורץ. זה היה מבנה מגורים בסגנון אקלקטי (שילוב אדריכלות מערבית עם סגנונות קישוטיים ממספר רב של מקורות השראה כמו – אר דקו, בארוק, סגנון יווני, מזרחי, סגנון ים תיכוני, וסגנון תנכי – ציורים של עצי תמר, מגיני דוד ועוד). בשנות ה-20 נבנו בתים רבים כאלה בארץ. דוגמאות בולטות למבנים הללו בתל אביב הם: בית לוין(בית השגרירות הרוסית), בית הפגודה ומלון נורדוי, עליו כתבתי כאן.
הבניין, שקיבל את הכינוי “בית הקשתות” עקב הקשתות שנבנו במרפסות שלו, הוקם כמבנה מגורים עם 3 קומות ומרפסות רבות. כעבור מספר שנים שונו הדירות בקומת הקרקע לחנויות, ועברו עוד מספר עשורים עד שבסוף שנות ה-80 הבניין ננטש, והוגדר כמסוכן לציבור. הבניין היה שייך למשפחת רוז, שהיו עולים מארה”ב. עם השנים גרו בו דיירים רבים ועסקים שונים. העסק הכי ביזארי ששכן בבניין היה גן החיות הראשון של העיר תל אביב. הרב מרדכי שורנשטיין עלה מקופנהגן לארץ ופתח חנות לחיות בבניין הקשתות. עם הזמן והביקוש הוא הרחיב את החנות והכניס מספר רב של חיות כולל נמרים, אריות ודובים. יש תמונות שלו מטייל עם הנמרים ליד הבניין. גן החיות היה ממוקם בבית הקשתות עד שנת 1938, אז עבר גן החיות למקום שבו עומד היום המתחם של גן העיר, ליד בניינה של עיריית תל אביב. כשהייתי ילדה אני זוכרת שהיינו הולכים לגן החיות הזה ומבקרים את הפילים והג’ירפות ( בסופו של דבר הגן נסגר והחיות הועברו אחר כבוד לסאפרי ברמת גן).
“בית הקשתות” הפך למלון Renoma המעוצב:
השימור, השיחזור וההקמה של מלון Renoma
“בית הקשתות” לא זכה לעדנה של בניין לשימור של עיריית תל אביב, אולי כי לא השתייך לסגנון הבינלאומי (כמו אותם 4000 בניינים של העיר הלבנה) ולמעשה ניצל מהריסה וכליון. בהשקעה של מעל 100מליון ש”ח נבנה מלון Renoma. על שימור המבנה היו אחראים האדריכלים (מומחי השימור) אמנון בר אור וטל גזית. העבודות של השימור כללו שימור ושיחזור של חזיתות המבנה, שימור גרם המדרגות, שחזור אחד האגפים, שחזור של פרטי נגרות ומסגרות מקוריים, אלמנטים מטיח ועיטורי הקיר המקוריים. מעל המבנה המשומר הוקם מגדל דירות נופש שעוצב על ידי האדריכל גידי בר אוריין. בין הבניינים ישנו חלל גדול, בגובה הבניין המשומר. בחלל הזה יש כניסה לבניין המשומר ויש שם לובי למגדל הדירות, יציאה לחניון של המלון ויציאה לרחוב טרומפלדור. הכניסה הראשית של המלון היא מרחוב הירקון 59.
על קירות החזית האחורית של הבניין המשומר נשתלו אלפי צמחים, שמכניסים את הטבע לתוך מבנה המלון. הדלת שנראית בתמונה היא הכניסה לבניין המשוחזר, והיציאה ללובי של מגדל הדירות:
מלון Renoma הוא מלון בוטיק משפחתי. את המלון מנהל בנו של אנריקה רוטנברג, מיכאל רוטנברג. במלון יש 20 חדרים וסוויטות, מתוכם יש 8 דירות להשכרה לטווחים שונים – קצרים וארוכים (גם הדירות הללו מקבלות את שירותי המלון). הדירות, שבמגדל הדירות הצמוד למלון, נמכרו כולן. החדרים במלון גדולים מאד, בין 32-45מ’, הסוויטות בשטח של 52 מ’ והדירות בשטחים שבין 67-140מ’.
עיצוב פנים המלון נעשה ע”י הארכיטקט אלכס מייטליס ועל עיצוב חדרי המלון והלבשת המלון כולו הופקד האמן הרב תחומי מוריס רנומה.
מוריס רנומה – Maurice Renoma
מוריס רנומה (יהודי במוצאו), גדל בבית של חייטים, שבזמן מלחמת העולם השנייה ברחו מפולין לצרפת. בצרפת הוא התחנך והפך למעצב בגדים, סטייליסט, מעצב תפאורות וצלם. בשנות פעילותו כמעצב אופנה הוא זכה לפופולריות רבה והלביש את מיטב אומני התקופה, ביניהם: אנדי וורהול, קתרין דנב, ג’יין בירקין, בריג’יט ברדו, פאבלו פיקאסו, הלמוט ניוטון, בוב דילן, אריק קלפטון, איב סן לורן, להקת הרולינג סטונס ועוד. היו לו חידושים אופנתיים ודרך מיוחדת בעולם האופנה. כיום האוספים שלו מוצגים ברחבי העולם וכמובן בצרפת בה הוא מתגורר כיום. עבודות הצילום שלו מוצגות בתערוכות ברחבי העולם.
כל הטקסטיל במלון, כולל הכורסאות והשטיחים מעוצבים על פי הצילומים והעבודות של מוריס רנומה, ועל הקירות של החדרים ובמסדרונות תלויים צילומים שלו. הרוח האומנותית והמיוחדת שלו שורה על המקום כולו.
פינה בלובי של המלון:
לחדרי המלון השונים ניתן לעלות מחדר המדרגות, ששומר ושוחזר, או לעלות במעלית המוזהבת, וממנה לצאת לפרוזדורים, מלאי האווירה והתמונות. ההרגשה שלי היתה שאני מסתובבת בגלריה, ושאני רוצה רק לעצור ולהסתכל על התמונות.
אחד המסדרונות המובילים לחדרי המלון:
סיור בחדרי המלון
נכנסנו לסוגי החדרים השונים ואני מביאה כאן את חלק מהתמונות שצילמתי. בעיקר ניסיתי להעביר את האווירה שהחדרים מייצרים. אווירה של מקום מפנק, שאוהב את מי שמגיע להתארח אצלו. מה שאני אוהבת באופן אישי הוא הגודל של החדרים. כשאני נוסעת לבתי מלון אני תמיד בודקת את גודל החדר, ופעמים רבות הוספנו כסף כדי שהחדר יהיה מרווח. כאן גם החדרים, שאינם סוויטות הם גדולים ומרווחים ומשרם אווירה רגועה.
לחלק מהחדרים יש מרפסת שמשקיפה לים:
פינות שצילמתי מחדרי האמבטיה והמטבחים:
בימים אלה מושלמים הקמתם של בית הקפה והבר של בית המלון. צמוד לכניסה למלון, בצידו של רחוב טרומפלדור, יפתח בית קפה, שישמש את באי המלון ויוכלו להיכנס אליו גם מבקרים מזדמנים. בצד השני של הכניסה, בצדו של רחוב הירקון, עומד להיפתח בר, שגם הוא ישמש את באי בית המלון ומבקרים מזדמנים. על בית הקפה והבר אחראים קולינרית השף מושיקו גמליאלי ודנה ירזין. אני אגיע לבית הקפה כשיפתח, את האוכל של מושיקו גמליאל אני אוהבת, וזו תהייה הזדמנות נהדרת לאכול ארוחת בוקר מול הים.
טביעת היד של מוריס רנומה נמצאת בכל פינה של המלון:
מיקום מלון רנומה
המיקום של המלון מצויין. קרוב לים, יש לידו חופים מצוינים. הוא קרוב לאזור הבילויים של תל אביב, קרוב לנמל תל אביב וקרוב ליפו. בקלות ניתן להגיע ממנו לשוק הכרמל ולערוך שם טיול בין הדוכנים של השוק ושל הכרם. המלון נמצא קרוב מאד לכל המתחם של רחוב ביאליק ושוק בצלאל. במלון יש שירותים של השאלת אופניים וכן שירותים של הכוונה והפנייה לבילויים בכל העיר, לסיורים קולינריים וסיורי וגרפיטי. לחדרים ניתן להזמין טיפולי ספא.
מלון Renoma כתובת: הירקון 59, תל אביב.
תוכלו למצוא פרטים באתר של המלון: Renoma – מלון בוטיק ודירות יוקרה
הערות, תגובות
אשמח לשמוע כל תגובה והערה על הפוסט.
אתם אוהבים ללכת למלונות בוטיק?
הייתם מגיעים למלון בוטיק בתל אביב?
מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים:
ציפי, את יותר תל אביבית, מתל אביבית מלידה שכמוני.
שרת פה שיר מכל הלב האוהב שלך
צבעוני בשחור לבן, נוסטלגי ועכשווי, אקלקטי מסוגנן, שזז לכל הכוונים ושומר על קווים… עם המון כבוד לעיר הלבנה והמקושתת
תודה על כל היופי הזה
טובה היקרה, שימחת אותי, כי אני לא תל אביבית מלידה, אלא רק קצת (הפעם הראשונה 3 שנים בין גיל של כמה חודשים עד כמעט 4 שנים). בכל מקרה אני באמת חושבת שזה עניין של אהבה וכבוד, בדיוק כמו שכתבת. יש לי תלונות אבל גם הרבה שמחה לנקודות האהובות והיפות של העיר שלי.