אהבה ושלווה בימי קורונה

אהבה ושלווה בימי קורונה

בימים האלו של לחץ וחוסר וודאות, כשכמעט כולם יושבים בבית, אני מרגישה צורך בלכתוב על דברים טובים, שמשמחים אותי. על מה שנותן לי אוויר לנשימה ואנרגיה להמשך של היום. על מה שמעניק לי שלווה, ושולח לי קרניים של אהבה, כמו הקרניים של השמש והטיפות של הגשם, שמתערבבים היטב בימים האחרונים.

את ערן צור אני מכירה ואוהבת כבר מספר עשורים. ראיתי הופעות שלו, אני מאזינה לשירים שלו וקוראת את המילים של השירים. לאחרונה השתתפתי בערב מיוחד במינו, שבו ערן צור התארח, וזו היתה חוויה שאני לא אשכח. ערן דיבר על שירים, בין השאר, על איך הם באים לעולם ואיך הם ממשיכים בחיים משלהם. אנחנו תרגלנו כתיבה של שיר, שחרור של מחשבות שהופכות למילים, שהופכות לשיר. בהמשך אני אמליץ על פלטפורמת פודקאסטים נהדרת, שבמסגרתה האזנתי לשני פרקים על ערן צור, וההערכה שלי לאמן המוכשר הזה רק התגברה.

לפני הכל תפתחו רמקולים ואני מקווה שתאהבו את השיר האופטימי הזה של ערן צור:

ירוק בין התלמים / ערן צור

אדמה יבשה, לא הייתי מפלל שיהיה שוב ירוק בין התלמים / והגשם שבא, המים שהרטיבו, הנה זה שוב בין החיים

בלי חבר, בלי אישה, לא הייתי מגלה שמלבלב שוב ירוק בין התלמים / והגשם שבא, המים שהרטיבו, הנה שוב כוחם של החיים

ואתה משתומם, ואתה מתפלא, ואתה מגלה, ואתה מתמלא

יש כוחות מסביבך, למעלה ומעבר, יש את כל המחזור של החיים / והגשם שבא, המים שהרטיבו, הנה שוב ירוק בין התלמים

עננים בזריחה, אגסים מול חמה, שביל דרדר בין שדות לנהר

יש כוחות לצלילים למעלה ומעבר, יש את כל המחזור של השירים  / והגשם שבא, המים שהרטיבו, הנה שוב ירוק בין התלמים

קורונה וירוס בקטנה

מתוך ויקיפדיה – “מגפת הקורונה היא מגפה עולמית מתמשכת של מחלת נגיף קורונה 2019 (COVID-19) הנגיף, מזן SARS-CoV-2 עבר מבעלי חיים נגועים לבני אדם. …..בתחילה, נצפתה רוב התחלואה בסין, אך מאז אמצע פברואר 2020 התפשטה המגפה במהירות לכל רחבי העולם. …..ב-11 במרץ הכריז ארגון הבריאות העולמי על ההתפרצות כפנדמיה (מגפה)” המידע נלקח מכאן, ותמצאו פה עוד פרטים על המגפה.

הוראות לשעת חירום בימי קורונה

את הפוסט הזה אני כותבת כשכל העולם והמדינה שלנו נמצאים בימי הקורונה הטרופים, שנכון לימים של מרץ 2020 אין לו עדיין חיסון. התסמינים של הקורונה הם כשל שפעת קלה, עם חום, ושיעול. היא עלולה, במקרים הקשים להתפתח לדלקת ריאות ולגרום למוות.  הקורונה מסוכנת בעיקר לאנשים עם מחלות רקע שונות, בעיקר למבוגרים מעל גיל 65, וגילו שגברים נפגעים יותר מנשים. את הפוסט אני כותבת כשאסור לנו להיפגש עם הורינו המבוגרים, אי אפשר לאכול עימם ארוחות משפחתיות וכנראה שגם לא נוכל לחגוג איתם את סדר הפסח.

אני כותבת בזמן שהמדינה הטילה עלינו הוראות לשעת חירום, הוראות נוקשות, רגע לפני סגר. בדף של משרד הבריאות ההוראות נקראות – “הנחיות לשיגרה החדשה (מתעדכן). נכון לכתיבת הפוסט יש סגר במדינות רבות בעולם, כולל צרפת (לשבועיים), איטליה, ספרד ועוד. אנחנו כאמור, כמעט בסגר, עם איסורים שונים וכבדים כמו איסור להיפגש עם בני משפחה מבוגרים (ההורים שלנו למשל), איסור לטייל בפארקים וללכת לים, מערכת החינוך הושבתה וחלק גדול מהעובדים במדינה נמצאים בבית. חלק מהעובדים הוצאו לחלת, חלק בימי מחלה, חלק עובדים מהבית. חלק מהאוכלוסיה נמצאת בשבועיים בידוד, חלק במלונות מיוחדים לחולי הקורונה, שנמצאו חיוביים בבדיקות. עסקים, בתי קפה ומסעדות, כל ענפי התרבות והספורט, הכל סגור ומבוטל. הכלכלה במצב נוראי, לאנשים אין איך לסגור את החודש, וכרגע נהלי המשק הכלכלי בבדיקות איך לייצב את המשק ולמנוע קריסה.

את התמונות שבפוסט הזה צילמתי בטיולים רגליים שערכתי בשבוע האחרון. האביב הגיע, וכשהכל סביבי התהדק וחשתי חנוקה, הטיולים האלה נתנו לי אוויר צח ואנרגיה להמשיך. טיילתי בקצוות של השכונה, הרחק מאנשים, שפה ושם ראיתי בדרך. הגעתי למקומות שזו לי הפעם הראשונה לבקר בהם. אני רוצה להראות לכולם שלא חייבים לטייל רחוק מהבית, אפילו לא בחוץ לארץ. כאן, קרוב מאד לבית של כל אחד מאיתנו, יש מראות יפים שאפשר לחקור ולטייל, ולהינות. אני מקווה שהסגר המסתמן, שממנו כולנו חוששים, לא יגיע, ושנוכל להמשיך ולטייל קרוב לבית.

קפה ותמיכה הדדית בימי קורונה

בית הקפה השכונתי עומד שומם. איש לא יושב בו, הכסאות הפוכים על השולחנות, וזה עצוב. אין קולות של דיבור, צחוק ושיחות ערות של אמהות עם תינוקות. אבל, וזה אבל חשוב – בית הקפה עדיין פתוח ללקיחה לדרך – take away. בבקרים אני מגיעה לשם, קונה קפה, יושבת על ספסל בצד, שותה בשקט ומסתכלת על המרכז השכונתי הקטן שלנו. אנשים באים לקניות קטנות בסופר, למשוך כסף מהכספומט, ולקנות לחמים וקפה. הכל שקט ומתנהל בזריזות, והבנה שזה המצב כרגע, ומקווים שהכל יסתיים במהרה. אני מרגישה צורך לתמוך בבית הקפה השכונתי בימי המשבר האלו. בסך הכל זו תמיכה הדדית – אני בהם והם בשיגרה שלי, בהפסקה הקטנה שלי להתבוננות בעולם שמחוץ לכותלי הבית שלי.

בשבילי זו גם הזדמנות נהדרת להביא מהבית את כוס הזכוכית הרב פעמית שלי, ולהינות ממנה. בימים רגילים אני לעולם לא שותה מכוס חד פעמית, רק אם אין ברירה, ולכן לשתות מכוס זכוכית זה כמעט כמו לשבת בבית הקפה של פעם. אני שוטפת אותה כל יום, והיא מוכנה ליום המחרת.

כוס רב פעמית וחד פעמית, כשאין ברירה, ואני יוצאת לטיול הבוקר:

הייתי כאן:

האביב שמצאתי בשכונות שממול

בשכונה שלי הבתים ותקים, ברובם, הגינות ירוקות וקטנות, ובין הבתים מספר פארקים גדולים, שבימים כתיקונם מטיילים ומשחקים בהם ילדים ומבוגרים. אני מצלמת אותה לא מעט, את העצים העתיקים והגדולים, את משחקי הילדים, את הפרחים היפים. הפעם הצילומים הם ברובם משלוש השכונות שממול השכונה שלי, מהיופי שמצאתי בהן. בשתיים מהן הבתים חדשים ורובם גבוהים. יש להן גינות ירוקות ופורחות. בשלישית הבתים חלקם וותיקים וחלקם חדשים ומעט גרנדיוזים. בחלקם הגינות צנועות ולחלקם גינות גדולות המוסתרות בתוך חומות שמקיפות את הבתים. אני מסתובבת ברחובות ושקט גדול שורר בהם.

צמחים ירוקים, עצים בכל מצב – גם בשלכת ופרחים, כל אלו תמיד גורמים לי שימחה. אני אוהבת את הצבעים שלהם ואת תתי הגוונים. אני אוהבת את הצורות, שרק הטבע יכול להמציא. אנחנו, בני האדם, רק מחקים את הטבע. אנחנו יוצרים צבעים, שהם כמו בטבע, ולעיתים משתמשים בצמחים ובפרחים כדי ליצור הצבעים. המקור, הטבע הוא צייר רב פעלים והשראה אינסופית.

באדנית גדולה, בפתח אחד הבניינים גיליתי את פרחי האלסיום הלבנים. אני מאד אוהבת את הפריחה שלהם:

קצה השכונה

משכונה אחת הלכתי לשכונה השנייה, שהיא קצת יותר חדשה ומה שמאד משמח בה הוא שכשמגיעים לקצה שלה אפשר להיכנס פנימה לשדות.  ההתחלה של השדות האלה, ליד הבתים, מלאים בצמחים ופרחים. האביב כבר כאן והחגיגה מאד גדולה מסביב. השמיים כחולים, העננים לבנים, ואני מרגשה שאני נמצאת בציור אימפרסיוניסטי.

מצאתי כאן גרסה קצת אחרת לשיר המוכר, גירסה מרעננת ואפילו שמחה:

עמליה זיו כתבה וערן צור הלחין:

משהו כאן / שבור לרסיסים. / שרק השמש יכולה לאחות

עור מכורסם / מחוספס מכדי מגע / לא ניתן להפיס בליטוף

השמש תקהה, תיזע / שמים כחולים של דרום צרפת / על גדות הירקון, זבובונים תלויים / ובד חולצה דק – מתנפנף כדגלונים

הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

שדה ענק של פרחי לפתית, שגיליתי שמהזרעים שלהם מפיקים את שמן הקנולה:

כמה ענוגים פרחי הלפתית, מתנפנפים בעדינות ברוח הנעימה:

ליד השדה של פרחי הלפתית עומדים הקוצים הגבוהים של הגדילן המצוי.  בויקיפדיה קראתי על סגולות המרפא שלו: “גדילן מצוי שימש כצמח מרפא עוד מתקופת יוון העתיקה. ומיוחסות לו סגולות ריפוי של מחלות כבד, או אף של הכשת נחש ארסי או דיכאון. החומר הפעיל העיקרי בצמח נקרא Flavonol. מחקרים מודרניים, אם כי לא מדעיים, מספקים כביכול, עדויות על יעילות תמצית הצמח כטיפול תומך במחלות הכבד וניקויו מהצטברות רעלים” מכאן ,

אני מתחילה לחשוב שלא חקרו מספיק את השדות שסביב השכונה. יש כאן אוצרות, לא רק לעיניים, גם לגוף.

הלכתי לכל הכיוונים, העמקתי בשדה כמה שיכולתי. כמה ימים קודם ירד גשם שוטף שיצר שלוליות גדולות באדמה הבוצית וחסם את המעבר שלי פנימה לשדות. לא הגעתי עם מגפיים ולכן לא יכולתי ללכת לעומק השדה. השקפתי על השטחים מרחוק, ואני מתכננת להגיע אליהם כשימי החרום של הקורונה יחלפו והשלוליות יתייבשו.

סביונים וצמחים אחרים

חזרתי אחורה והלכתי לטיל לאורכו של השדה. כשהייתי ילדה גרתי ברמת אילן, מול אוניברסיטת בר אילן. השכונה היתה מוקפת שדות ופרדסים. לפעמים אני מתגעגעת לימים ההם, שיכולנו ללכת לפרדס, לשחק בין העצים ולקטוף תפוזים.  היינו בורחים מהשומר שהיה שומע את קולות הצחוק שלנו, ובדרך נזהרים שלא להידקר מהסירפדים, שגדלו פרא בין העצים. בשדות היינו קוטפים סביונים, חרציות ופרגים. היינו יושבים ועושים מהם זרים גדולים. כשראיתי את שינן הרפואי, או בשמו השני שן ארי (כבר לא צריך מגדיר צמחים כשיש זיהוי תמונות של גוגל ), מיד נזכרתי בסביונים עם שערות הסבא שהיינו עושים להם פוווו ארוך והם היו עפים לצדדים. אז לא ידענו, אבל ככה הרוח מאביקה את זרעי הסביון.

בצד אחר של השדה השתרעו להן חרציות צהובות:

פודקאסטים – הסכתים ובעיקר “גיבור תרבות”

את הטיולים שלי מלווים הפודקאסטים, ההסכתים (אני אוהבת את המילה הזו, היא יפה בעיני) של גיבור תרבות. אני מחברת את האוזניות לטלפון, בוחרת בפרק שעדיין לא שמעתי ויוצאת לדרך. הכל מסביב הופך ליפה יותר, מרתק יותר, צבעוני יותר. אני מאזינה להסכתים של “כאן”, מה שהיה בעבר רשות השידור. הורדתי לטלפון את האפליקציה שלהם, הכוללת את ההסכתים לפני כשנתיים, כשהתחילו לשדר הסכתים, בהרבה מאד ערוצי שידור.  חיפשתי מה הכי מעניין אותי לשמוע וככה גיליתי את “גיבור תרבות” ומאז אני מכורה. פעם בשבוע עולה לשידור פרק חדש, מרתק ומעניין.  באופן כללי אני מאד ממליצה על ההסכתים של “כאן” כי הם מגוונים ביותר, שלל נושאים, כמעט על כל דבר שנמצא מסביבנו בעולם.

גיבור תרבות

בהקדמה לרצועת ההסכתים הזו כתוב כך: “ד”ר דוד גורביץ’ וד”ר דן ערב משוחחים עם יונתן גת על הדמויות האייקוניות שעיצבו את הדרך שבה אנחנו צורכים, יוצרים וחיים תרבות”.

ישנם הסכתים על עשרות אמנים, יוצרים, פילוסופים, עמודי תווך של התרבות העולמית והישראלית. הם מסבירים תמיד מדוע הדמות עליה מדברים היא אייקון תרבותי, וכל פרק הוא בעיני סוג של אבן דרך בהבנה שלי ובהעמקה שלי בתרבות העולמית והישראלית, בתוכה אני חיה. יש כאן פרקים על ג’ימס דין, נינה רוטה (המלחין יוצא הדופן של סרטי פליני, הסנדק ועוד), ערן צור, אפרים קישון, מישל פוקו, גולדה מאיר, בנקסי (אמן בגרפיטי), הרב עובדיה יוסף, ניסים אלוני, זיגמונד פרויד, טרנטינו (פרק משנת 2017), ג’ון קליז, אנגלה מרקל ועוד ועוד. ההסכת התחיל במאי 2017, והם יחגגו במאי השנה 3 שנים (אני מקווה שבדרך מיוחדת 🙂 ).

אלו הם הקישורים ל2 ההסכתים הנהדרים על ערן צור:

1. מתוך ההקדמה להסכת: “יונתן גת, דוד גורביץ’ ודן ערב משוחחים על אחד הגיבורים הגדולים של הרוק הישראלי, שהציע שילוב בין שירה גבוהה לשפה סליזית, בין רוך וטוהר לבין סאדו מאזו. אורחת: קורין אלאל.

ערן צור חלק 1| קינקיות בחליפה מהודרת .

2. מתוך ההקדמה להסכת: “יונתן גת, דוד גורביץ’ ודן ערב בתוכנית נוספת על אמן הרוק הגדול והפעם בשיחה על תחתיות הנפש, על הגאולה שבעזרת המילים, על נחשים, נשלים ועל הקול המיוחד שלא ניתן לשכוח. אורח: פרופ ניסים קלדרון”.

ערן צור חלק 2| מהאובדניות ועד הגאולה .

פרח לבן של תודה על ההסכתים האלה שגורמים לנפש שלי להתרווח, בכל פעם שאני מאזינה להם.

שיר אחרון של ערן צור, שאני קוראת לו – פרח משוגע. כשהוספתי את התמונה של הורד הזה מיד נזכרתי בו, והוא נקרא “פרח שחור”. בשנת 1991 ערן צור הקליט את האלבום “פרח שחור” עם הלהקה שלו דאז, כרמלה גרוס ואגנר. את השיר היפייפה הזה כתב ערן צור, הלחין יובל מסנר ושר ערן צור:

פרח שחור / ערן צור

פרח שחור בין פרחים לבנים / קרחת היער, אויר הבקרים / פרח שחור בין פרחים לבנים / מרכינים את ראשם, לוחשים

פרח שחור הנה בא / פרח של אור משוגע

פרח שחור בין פרחים לבנים / מת לו אבקן, ונושרים לו עלים / פרח שחור בין פרחים לבנים / תן לו ליבול בקצבים משונים

פרח שחור הנה בא / פרח של אור משוגע.

אך בלילה יזקוף קומתו / השדה יתמלא בפליאה / איך שהוא שר את שירו / פרח משוגע.

גשר בין אתמול למחר

בין השכונה שלי לשכונה נוספת מחבר גשר, שאני מודה שזו היתה הפעם הראשונה שעליתי עליו וירדתי ממנו, לתוך השכונה שלי. זה היה נחמד כי לעלות ולרדת במדרגות זה תירגול מצויין לשרירי הרגליים, וכן כי מצאתי על קירותיו מספר ציורי גרפיטי מעניינים:

נראה לי שיש כאן זעקה:

ירדתי במדרגות לתוך השכונה וצילמתי על המדרגות את הפרח שהחזקתי כל הטיול:

הלכתי הביתה וחשבתי על מה שקורה, על חוסר הוודאות, על הילדים שיושבים בבית ואסור להם לצאת ולשחק בחבורות, רק עם בני המשפחה. מצאתי את ציורי הגיר האלה, את הלב שהילדים ציירו באחד האתמולים, והרגשתי שהכל יהיה בסדר, שהכל יהיה מאחורינו. הילדים יחזרו לשחק ביחד, מי שיושב בבית יחזור לעבודה, כולנו נשוב להיפגש עם ההורים המבוגרים שלנו ולאכול איתם ארוחות חג. זה יקח עוד קצת זמן, נעזר בסבלנות, ולהיום יהיה מחר. מחר אופטימי ושמח.

תגובות והערות

אשמח לשמוע את דעתכם על הפוסט, אשמח אם תכתבו לי אם התחברתם לנושא, לאופטימיות.

אשמח לדעת מה אתם מרגישים בימים אלו, ואיך אפשר להפוך אותם למעט יותר שמחים.

מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים: