בריחה בימים של קורונה
כשיושבים הרבה מאד זמן בבית, ולא מרצון, רק בגלל שאין ברירה, אפשר להשתגע. לא המצאתי את זה, תסתכלו מסביב. מאמצע מרץ 2020 כמעט כל העולם בסוג שונה ודומה של בידוד / סגר/ עוצר / מעקבים על טלופנים סלולרים / איסורי נהיגה שונים – יציאה מערים ועוד.
אז כן, אלו סיבות מספיק טובות להשתגע.
ולא, אני לא אכתוב כאן על פיטורין / יציאה לחל”ת / סגירה של כמעט כל מקומות העבודה / עבודה חיונית / יציאה ל”חופשה” של כל מערכת החינוך. כל אלו סיבות מובהקות למצב רוח של שפל ושל השפלה.
אני לא כותבת כאן על סגירת הקשישים בביתם / על כך שאי אפשר לבקר את ההורים שלנו / אי אפשר לחבקם / אי אפשר להתקרב / אפשר רק לטלפן. עוד סיבות שגורמות לכולם לאבד את חוט המחשבה השפוי והמוכר.
שם, באופק יש תקווה:
כל הצילומים שאני מביאה בפוסט נלקחו מהסביבה הביתית שלי. מהפארק בשכונה, מקסימום מהשכונה שמולי.
באופק יש תקווה
עכשיו, אחרי שהבנתם על מה אני לא כותבת, תבינו על מה כן.
על תקווה, על בריחה, על שיכחה של העולם הזה, של הרגע הזה שבו אנחנו נמצאים. יש כאן, לפחות מבחינתי הפוך על הפוך. מצד אחד, הזמן הנוכחי, של המצאות בבית מתוך כפייה, דווקא ממרכז את המבט והמחשבה אל הרגע הזה. הרגע שבו אני נמצאת. אך, מצד שני, זה רגע, שלעיתים הוא בלתי נסבל בעליל. לכן, זה כרגע זה זמן מושלם לברוח ממנו. לחלומות.
בעוד חודש מהיום, היינו אבי ואני , אמורים להיות בחופשה בבודפשט. אמי נולדה בה ולי זה היה ביקור שני. זה היה צריך להיות ביקור מיוחד, שבו אחווה את בודפשט בקיץ, מוארת ויפה. הביקור הקודם שלי, היה עם אמי, לפני מספר שנים והתרחש בחורף קר ואכזר מבחינתי. רציתי לעשות תיקון, לראות מקומות חדשים, לטייל בשמש, לאכול עוגות נהדרות, לטייל על הדנובה. להינות עם אהובי במקום, שיש לו הסטוריה חשובה למשפחה שלי. ראיינר בטלה לנו את הכרטיסים כבר בפברואר, ואנחנו ביטלנו בעקבות זאת את המלון היפה, שלקח לי שבוע ימים לבחור. אני שומרת את כל התוכניות למועד הבא שנוכל לטוס בו. אני מקווה שהוא לא יהייה כל כך רחוק, כמו שהחזאים חושבים.
רבים מחברי ומכרי נמצאים במצב הזה. חג הפסח הגיע, זמן הטיסות לחופשות בחו”ל, זמן החופשות בארץ, וכרגע הכל הוקפא. אין לנו שום רמז עד מתי.
הסתכלות לשמים, למרחב שבו אפשר לנשום ולחלום:
דרכים שמצאתי לחלום בהן, לברוח מהקורונה
בין כביסות, בישולים, נקיונות, חיטויים, לבישת כפפות ומסיכות ביציאה מהבית (לקניות חיוניות וטיול של 100 מ’), אני מנסה לנשום. כל יום מרחיבה את הריאות ושולחת מבט אופטימי לאופק. כל בוקר אני מתלבשת, נועלת נעליים, מתנהגת כאילו זה יום רגיל. לא מוכנה לתת ל #זמןקורונה להשפיע עלי ולגרום לי לדיכאון.
קפה
את בית הקפה השכונתי ביפו, והשכונתי ממש – במרכז המסחרי בו אני גרה, החליפה מכונת הקפה ששכרנו. רכשנו בנוסף מכונה להקצפת חלב ואנחנו מסודרים בבית. מכונת הקפה ששכרנו טוחנת את פולי הקפה, והיא מגיעה עם פולים של החברה, שמיובאים מחוואים שונים בעולם. קנינו גם פולי קפה טריים של הקפה שלנו ביפו מ Cafelix , ואני מתרגלת הכנת קפה והקצפת קפה בבקרים. כשאבי חוזר מהעבודה ( הוא ממשיך לעבוד כי העבודה של נמצאת תחת המותג “חיוני” למזלו ולמזל כולנו 🙂 ), אבי מכין קפה לשנינו.
אותה כוס קפה, יבוא מהודו של קפליקס, מצולמת באור מעט שונה. כל קפה הוא סוג של נס קטן:
תוכלו להזמין מקפליקס פולים טריים במשלוח עד הבית, מהאתר שלהם:
הזמנת פולי קפה טריים של cafelix
ורוד הוא תוסף טבעי, מובחר להעלאת מצב הרוח:
סדרות
בשלושת הימים האחרונים אני עפה. טיילתי בהרים, ביערות, ביפן, שוויץ, הודו, ניו זילנד, פלורידה, מיאמי, נורווגיה, ישראל, פורטוגל, מדריד. אני רואה נופים מטריפים, ובתים שאנשים חיים בהם. יש כאן חוויה של אטמוספירה חמה ומחבקת, שאוהבת את מי שחי שעיצב אותה וחי בה. יש כאן זכרונות קסומים של ילדות, שהבגרות מביאה אותך להבין שכאן אתה רוצה לחיות ולהקים משפחה משלך. מצלמה שמביאה תובנות של הרמוניה עם הסביבה, השתלבות מושלמת, בנייה בעזרת אוריגמי, או אריחים שעשויים מחותמות של הדפסת סארי, מסלולי בטון שבקצה יש בריכת אינפיניטי.תמצאו שם שמורת קקטוסים פלאית במדבר, אבני סלע שהיו הבסיס והחיפוי של הבית, בנייה בעזרת מסוקים ומטוסים, גגות מכנפי מטוס. יש בסדרה הזו שמירה על טרסות טבעיות, מנימליזם, שחזור ומחזור.
את כל אלה מצאתי בסדרה נפלאה ומומלצת (ביותר לימי הקורונה), אבל גם לימים רגילים (כמו פעם 🙂 ) של נטפליקס שנקראת: The World’s Most Extraordinary Homes. בעברית נתנו לה שם מוטעה, שלא מסביר או מסגיר דבר מהאיכות שלה – הבתים המוזרים בעולם.
– אני רואה סדרות שמשכיחות ממני את המקום והזמן. סדרות שנכנסים לעולם של הדמויות הראשיות ומרגישים שחבל שהן לא מעגל החברים הקרוב שלי, אבל לפחות הצפייה בהם גורמת לי להרגיש שאני כן. לא מסוגלת לראות סדרות שמתרחשת בהן אלימות או מצבי קיצון. רק סדרות וסרטים עם רגעים קטנים, של החיים. הסדרות שראיתי בזמן האחרון הן:
ביס vod :
“החיים עצמם – This Is Us”
“מליון דברים קטנים – A Million Little Things”
“שקרים גדולים קטנים – Big Little Lies”
“חוקים משלה – Striking Out”
בנטפליקס :
סדרה חדשה עם שירה האס המקסימה – “המורדת – Unorthodox” .
סדרה על עיצוב, גדול מהמציאות, שאני צופה בה גם ביס – “לעצב בגדול – Grand Design”
הסדרה על הבתים במקומות השונים בעולם – “הבתים המוזרים בעולם – The World’s Most Extraordinary Homes”.
יש עוד ועוד סדרות ותוכניות, מהסוג הזה של “השכחת הרגע ומעוף למחוזות אחרים” בכל מדיה אפשרית, אני בטוחה שגם לכם יש המלצות מעולות, תוכלו להוסיף אותם בהגדרות.
מוזיקה
עוד דרך מושלמת לבריחה מהרגע הזה היא האזנה להופעות ביתיות של אמנים אהובים ואני האזנתי לאחת כזו של אסף אבידן, היישר מסלון ביתו באיטליה. היה מרגש ביותר, כי גם בעבר אי אפשר היה להשיג כרטיסים להופעות שלו, בטח לא בארץ (וגם בחו”ל ההופעות היו sold out מהרגע בו הן פורסמו). אז לראות הופעה כזו בלייב היה מרגש ביותר, ושמחתי לשף אותן בפייסבוק שלי.
את השיר הזה אסף הוציא לפני 3 ימים, ב-10/4/2020. אני מצטטת מדבריו על השיר החדש:
.EARTH ODYSSEY was written as an anthem to my own personal feeling of helplessness long before this virus invaded our lives”
It never intended to be a “single” – but I thought it strange not to react, as an artist, to the present situation
These are stressful and lonely times, and maybe it helps to remember that we are all a part of a mutual story. An experience of searching for meaning and control in this storm of a life.
We all go through this journey one way or another.
– אודיסאה כדור הארץ נכתבה כהמנון לתחושת חוסר האונים האישית שלי הרבה לפני שהוירוס הזה פלש לחיינו. זה מעולם לא התכוון להיות “single” – אבל חשבתי שזה מוזר לא להגיב, כאמן, למצב הנוכחי. אלו זמנים מלחיצים ובודדים, ואולי עוזר לזכור שכולנו חלק מסיפור הדדי. חוויה בחיפוש אחר משמעות ושליטה בסערה זו של חיים. כולנו עוברים את המסע הזה בדרך זו או אחרת. ובזה… אנחנו לא לבד”
את השיר מלווים רקדנים ממקומות שונים, שצילמו את עצמם בביתם:
ספרים
הדרך האחרונה שאני אמליץ עליה היום, היא בשבילי הדרך הראשית לברוח ולהיעלם, תוך כדי כניסה לעולמות של אחרים, ואלו הם הספרים. כל ערב (כמעט) אני קוראת בספר שמונח ליד המיטה שלי. הפעם זה: “סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה” – מאת פרדריק בקמן, הסופר שכתב את “איש ושמו אובה”. זה ספר על אנשים שונים, ספר שלפעמים מצחיק ולפעמים עצוב, שמכריח אותי לחשוב, לא רק לשכוח. עוד 2 ספרים מיוחדים שאני ממליצה עליהם הפעם הם: “ימיו ולילותיו של הדודה אווה” – מאת אמנון דנקנר, ו”אלגנטיות של קיפוד” – מאת מוריאל ברברי.
תודה
בימים לא פשוטים אלה אני מודה לכם, הקוראים הנאמנים והאהובים שלי. אתם שהולכים איתי בדרך הארוכה והפתלתלה, של חיי יום יום מורכבים, וגם לקוראים החדשים, אלו שמגיעים לרגע, ואני כולי תקווה שמה שאתם קוראים ורואים כאן ימצא חן בעיניכם מספיק כדי להישאר.
מודה לכם שהגעתם עד כאן וקראתם.
תגובות והערות
אשמח לשמוע את דעתכם על הפוסט, אשמח אם תכתבו לי אם התחברתם לנושא, לאופטימיות, לבריחה מהרגעים בהם אנו נמצאים עכשיו.
אשמח לדעת מה אתם מרגישים בימים אלו, ואיך אפשר להפוך אותם למעט יותר שמחים, המלצות יתקבלו בברכה.
מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים:
כיף לקרוא פוסטים אופטימיים בימים קשים אלה שמפנים זרקור לדברים היפים שמקיפים אותנו. רשימת סדרות נראה לי זה הטיפ הכי טוב שאפשר לתת לקוראים בימים אלה. אני כל הזמן מחפשת סדרות אע”פ שטרם מצאתי זמן לצפייה… 🤣
פוסטים כאלה נותנים הרבה עידוד לאנשים והם יזכרו את זה גם בחלוף המשבר. כמו שנאמר אנשים לא יזכרו מה אמרת או מה עשית אבל הם תמיד יזכרו איך נתת להם להרגיש …מי יתן ונעבור במהרה את הימים המאתגרים הללו.