השיפוץ שהחלטנו עליו היה קטן וקבענו שיקרה אחרי החגים.
אחרי החגים הגיעו, הבוקר הגיע ודפיקה נשמעה בדלת. ירון הקבלן עמד שם עם קובי העוזר שלו, ושניהם סוחבים סולם גבוה ועגלה עם ציוד. הכנסתי אותם לשני החדרים הקטנים, שהיו של הילדים, ושרצינו להפוך אותם לחדר גדול ומרווח.
התכנון היה לשבור קיר, לאחד את 2 החדרים לחדר אחד גדול, להרכיב פרקט על הריצפה הקיימת, ואולי גם להחליף את החלון והתריסים. שיפוץ.
ירון וקובי שלפו את הכלים, בני הבית כבר עזבו, כל אחד לענייניו ואני נשארתי להשגיח על העבודות ולהכין לכולנו קפה.
בית יפה יש לכם, ירון הופיע במטבח. תודה אמרתי לו. זה חשוב לי, שיהיה נעים, שייהיה פרקטי, אבל גם שיהיה יפה.
כשתתפני, תבואי אלינו, ירון ביקש.
הכנתי לכולנו קפה, הפעלתי את המדיח ובאתי לשם. ירון הצביע על פינת החדר- מה את רוצה לעשות עם השולחן הזה?
הסתכלתי על השולחן הקטן, עם הציור המקסים של פו הדוב. כמה זכרונות עלו ממנו.
השעות הרבות שנדב ומיטל בילו סביבו, ביחד ולחוד. ציורים, פלסטלינה, מספריים, טושים. הכל הם עשו ביחד עם פו. הוא שמר עליהם והם עליו.
עד היום לא יכולתי לזרוק את השולחן הזה, אבל ירון צודק. אני חייבת להחליט מה לעשות איתו.
אולי תורידי אותו לפארק? הוא הציע. תשימי אותו ככה, כמו שהוא, יפה, נקי. אולי יעבור שם משהו, שבדיוק הילד שלו צריך שולחן קטן?
ההצעה של ירון היתה בול במקום. הילדים שלי אהבו את השולחן הקטן והגיע הזמן שילד אחר יאהב אותו.
זה יהיה משלוח של אהבה.
הורדתי את השולחן לפארק שמול הבית.
ניקיתי אותו והנחתי אותו על המדרכה במרכז. צילמתי אותו למזכרת, וקיוויתי שפו היקר, יגיע לילד חדש, שיאהב אותו, ופו מצדו ישמור עליו.
