“קחי את החתיכה האחרונה של העוגה, שלא תהיי רעבה”. אמא אמרה לי. לקחתי אותה, ממהרת לצאת, ובלעתי אותה בדרך.
“את יכולה! את יכולה!”
הגיעו אלי הקריאות מלמטה.
הן המשיכו.
עליתי עד למעלה, והפחד חלחל מבפנים.
טיפות של פחד בזרם דק ירדו במורד הראש, זלגו לגרון והתפשטו לכתפיים, לידיים, לאצבעות. הן הגיעו לבית החזה, לבטן, לרגלים, לכפות הרגליים, לאצבעות.
פחד. פחד מהגובה. פחד מהצעד הבא.
אני מסתכלת למטה ורואה מים, רק מים, אבל הם לא באמת כחולים, הם בצבע של של הריצפה והקירות, הם קצת לבנים, אני חושבת. איך זה שהמים לבנים ולא כחולים?
ושוב הרגשתי אותו, את הפחד.
המורה לשחייה רוצה שאקפוץ למטה, מהקומה השנייה של המקפצה.
ואני ככ מפחדת.
איך אסביר לו שאני לא יכולה לקפוץ?
שאני בכלל לא אמיצה?
“תקפצי”! אני שומעת אותו מרחוק.
זרם הפחד בגוף שלי גורם ללב לדפוק חזק. ואז, בלי לחשוב יותר קפצתי.
בזמן שהגוף שלי צלל למים, בליל של טיפות התערבבו לי בגרון. טיפות של מים בטעם כלור, דמעות חמות ומלוחות של הקלה ומעט טיפות קרות של פחד שעוד לא נעלם. מהגרון הן ירדו ללב ושם הן שקעו. אני ידעתי שזו היתה הפעם הראשונה אבל גם האחרונה, שאני קופצת מהמקפצה של הבריכה.
ואז מתוך הלב הגיעה אלי ההבנה – מה שאמא נתנה לי לדרך זו לא היתה באמת עוגה:
זו היתה חתיכה קטנה של אומץ, בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל לקפוץ מהמקפצה.
אח אח… מה שאמא יכולה לעשות עם חתיכה קטנה של עוגה…)))
בוקר טוב. את ככ צודקת, וכמה אני מתגעגעת לעוגות של אמא שלי!