“בואי נלך להצטלם אצלו”, היא ביקשה.
למה? שאלתי, אני אצלם אותך, את תצלמי אותי וזה יהיה הכי מוצלח, אמרתי לה בשיחה היומית שלנו.
“את לא מבינה”, עדי ענתה לי, “אנחנו צריכות צלם מקצועי בשביל זה, זה לא הולך ככה”.
ניסיתי קצת להתווכח, אבל מהר מאד נכנעתי. מה אכפת לי בעצם, חשבתי, שמשהו מקצועי יצלם אותי, זה כיף. חוץ מזה אם זה יעזור, אז לחות הרווחנו חוויה. אז גם חשבתי על המילה הזו – יעזור, איזו מן מילה זו בכלל לעזור? שתינו יפות, חכמות, בשביל מה אנחנו צריכות את ההרפתקה הזו? למה שבאמת יבחרו בנו, בה או בי לפרסומת הזו?
כשהגענו, שבוע אחרי השיחה הזו, לכתובת היתה כבר שעת בוקר מאוחרת. זו היתה דירה תל אביבית, בקומה שניה, בבניין ישן בלי מעלית. דפקנו בהתרגשות על הדלת והוא פתח לנו. בחור צעיר עם שיער ארוך ועיניים שמחות. איזה יפות אתן תהיו, אני מבטיח לכן!
באותו הרגע הלב שלי צנח למטה. איזו מן הערה זו? הסתכלתי על עדי, אבל היא נראתה שמחה, לא כמוני.
נכנסנו לסלון ומחדר ליד הופיעה המאפרת. זה כלול במחיר, הרגיע אותנו הצלם.
עדי היתה הראשונה. המאפרת איפרה אותה ועדי, הפכה לידי, כמו בקסם, ליפה וזוהרת, הרבה יותר ממה שציפיתי. אחרי עדי המאפרת איפרה גם אותי והחמיאה לי שיש לי עור טוב. עד היום אני זוכרת את ההערה שלה.
התחלנו עם הצילומים, קודם עדי, ואני אחריה. הרגשתי ככ טוב עם עצמי. אני לא זוכרת בכלל מה הצלם אמר, רק את ההרגשה שמשהו מחמיא לך ומקדיש זמן רק בשבילך.
סיימנו את הצילומים, סיכמנו כמה תמונות נקבל, שלמנו והלכנו לדרכנו. יפות.
ממש יפות, כמו שאף פעם לא היינו ואולי גם לא נהיה.
