כולם מסתכלים עלי, זה ברור.
האמת שידעתי שזה יקרה והנה זה קורה.
בכל מקום שאני מגיעה אליו אני המוקד, וזה בסדר. זו היתה הבחירה שלי: או להסתתר, לשקוע עמוק בחור השחור שכמעט בלע אותי, או לבלוט.
אני בחרתי לבלוט. שכולם יראו אותי, שלא יהיה אדם אחד, ולא משנה אם גבר או אשה, שיתקלו בי ולא ידעו שאנה כאן.
אני כאן, על אפכם וחמתכם, כל אלה שלא רצו אותי, שהפרעתי להם, שניסו להשאיר אותי בחור השחור.
קוראים לי אנה ונולדתי באנגליה, בעיירת פועלים קטנה, כמו אלו שרואים בסדרות הבלשיות של channel4. עיירות שבהן כולם מכירים את כולם, השוטר את המורה, המוסכניק את המוכרת בסופר והברמן בקצה הרחוב את מוכר הדגים הזקן.
לכן לא יכולתי להישאר שם יותר.
הייתי חייבת לברוח, כי אם הייתי נשארת הייתי נופלת עמוק לבור.
לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה קרה ולמה דווקא לי, אבל אז אני נזכרת שאם אני אמשיך ואחפור בזה לא יצא מזה כלום, ואני ממשיכה הלאה.
בפעם היחידה שניסיתי להעמיק פנימה, ואפילו הלכתי לדבר עם משהי על מה שהיה, זה נגמר לא טוב. כמעט סיימתי אז עם הכל, ולמזלי הטוב, ג’ון, החבר הכי טוב שלי, הכיר לי את תרופת הפלא: קעקועים.
התחלתי את הקעקועים עם הציפור על כף היד ומשם המשכתי הלאה, לחלקים אחרים בגוף.
אבל אם להודות על האמת, הציפור לא היתה רק הראשונה, היא גם הכי חשובה בשבילי. היא נתנה לי כוח, שבאותו זמן היה חסר לי, והיא הזכירה לי שתמיד אפשר לעוף למקום אחר. גם בתוך הגוף וגם באמת למקןם אחר, כמו שבאמת עשיתי.
מאז, כל פעם כשאני מרגישה שהתהום קרובה, אני מתייצבת אצל גרטרוד, המקעקעת שלי, שיודעת בדיוק מה אני אוהבת, ואני יוצאת ממנה חדשה.
מה שעוד קרה מאותו יום של הקעקוע הראשון, התחלתי לזוז ממקום למקום. בהתחלה ללונדון אחר כך למלבורן ועכשיו אני כאן בתל אביב. בבית הקפה הקטן, באמצע השוק, עם עשרות אנשים שמגיעים, מציצים פנימה ובאים אלי, שאכין להם קפה, שיהיה להם משהו טעים לנשמה.
ואני- אני מצאתי כאן נחמה.
