פעם לא נראתי ככה. אם מדברים בכנות אף אחד לא נראה היום כמו שהוא נראה פעם, אבל אצלי הכל התהפך. אני ככ שונה ממה שהייתי, שלא יכולתי להישאר בכפר שלי, באזור ואם ממש נחפור לעומק, הסיבה שעברתי לארץ אחרת, הסיבה האמיתית היא השינוי שקרה לי.
מידי פעם אני חוזרת לבקר בארץ שממנה באתי, מגיעה לעיר גדולה, כל פעם עיר אחרת, לשבוע ימים של מנוחה. לנשום אוויר מוכר, של מה שהיתה הארץ שלי. כל הביקורים שלי הם בעיר גדולה, שבה אני מקווה שלא זוכרים אותי, כשמי שבאמת רצה לראות אותי, הגיע למקום אליו הגעתי באותו הביקור. גם כשבאו לבקר אותי זה אף פעם לא היה פשוט, לאף אחד. לא לחברים וגם לא למשפחה שלי. התמיהה מצידם נשארה גדולה, ולפעמים אני חושבת: אולי היתה שם בושה? אני לא קבלתי תשובות. ככ הרבה רגשות היו שם, ככ הרבה שאלות. מצידם, אבל גם מצידי.
מההתחלה זה היה ככה. השאלות של כולם והתמיהות:
איך זה קרה? למה דווקא לך? מה עשית? את רצית את זה! ידענו תמיד שאת אחרת!
לאט לאט השמועות והדיבורים עלי התגברו, ואל הכפר הקטן שלנו התחילו להגיע כתבים. בהתחלה מעיתונים מקומיים ואחר כך מהגדולים יותר, מכל כלי התקשורת של המדינה. כשהכל התחיל הייתי יורדת לחוף הים, ליד הצוק הגדול. היתה שם פינה שקטה, הגלים היו עדינים, אולי חששו מהצוק הגדול. הם נעו וזעו בעדינות, שהתאימה לי תמיד. שם הכל היה נרגע, השלווה היתה שם. לגלים העדינים, לחול, לצוק, לאף אחד לא היה אכפת מה צבע של העור שלי – חום או לבן. שם הכל היה מותר. הכל התקבל בברכה. גם אני.
אחרי בערך שנה של רעש מכל הסוגים הבנתי שזהו, אני עוזבת. את המשפחה, את הכפר, את האזור, את הארץ שלי. הפנים שלי היו מוכרות מדי. אי אפשר להאשים אותי שלא רציתי להתמודד עם כל זה. ניסיתי, הסברתי לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא, ששום דבר מזה לא באשמתי. לא עשיתי כלום, לא תרמתי למצב הזה. זה לא עזר וזה היה מעל לכוחותי. הבחירה שלי היתה לברוח. אין מילה יותר מדויקת מזה. ברחתי מכולם. מהמשפחה, מהחברים, מהסביבה שלא הפסיקה לשאול שאלות ולהניח הנחות. ברחתי מכל מי שלא רצה לקבל אותי כמו שאני.
מאז אני כאן, בארץ אחרת, שהיא כבר לא זרה לי, והיא מקבלת אותי, כמו שאני, וגם אני למדתי לעטוף את עצמי באהבה, כמו שמגיע גם לי, כמו שמגיע לכולנו. מצאתי עיר להתגורר בה, בית וחברים. מצאתי גם כאן חוף ים, ואפילו צוק, שאפשר להירגע לידו מתלאות היום. עכשיו, שאני שלמה עם עצמי והכל נרגע.
היום אני יודעת שבפעם הבאה שאבקר בארץ שהיתה שלי, אבוא לבקר בכפר שלי, בבית של הורי. עכשיו כשאני שלמה עם עצמי אני מקווה שאצליח להתמודד עם כל מה שיהיה, עם שאלות ותמיהות. היום אני מבינה שאני מה שאני וזהו, שיתמודדו הם עם השאלות והתמיהות, שאין להן תשובות. מה שיהיה יהיה, אבל כמו תמיד, אני מקווה שזה יהיה טוב.
קראתי בנשימה אחת אבל המידע החסר לא מתגלה גם בסוף וקשה לי עם זה😘…אם היתי העורכת שלך לא היתי מוותרת לך😁
אהה אבל זו היתה המטרה!!! שכל אחד יקח מזה את הסיפור שלו, המחשבות שלו. ברור שיכולתי לתת הסבר, לא רציתי 🙂 מזל שאין לי עורכת 🙂
יפה
תודה, שמחה שנהנית, חג שמח