בבית ההורים הן היו 4 אחיות ולכל ילדה היה תפקיד קבוע.
אמא עבדה עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, ואבא, אבא כל פעם נעלם למספר ימים, וכשהוא חוזר, טוב, עדיף לא לחשוב מה היו מעשיו, ובעצם עדיף לא לדבר עליו.
מיטל הגדולה היתה אחראית על שטיפת הרצפות, מיכל שאחריה, היתה אחראית על החלפת המצעים של כולם ועל שטיפת הכלים. דנה היתה אחראית על הבישולים, והיא, יעל הצעירה באחיות, אבל כבר בת מצווה, היא היתה אחראית על הכביסות של כל בני המשפחה.
כל יום, אחרי שחזרה מהלימודים, היא היתה אוספת מכל חדרי הבית את הבגדים המלוכלכים, את המצעים והמגבות, ומכבסת את הכל. בזמן שהכביסה היתה מתכבסת במכונה, היתה יעל מורידה את הכביסה שכבר התייבשה על החבלים, ומפנה אותם לכביסה הרטובה. ושוב, המכונה הטובה סיימה את עבודתה, ויעל תלתה את הכביסה הרטובה על החבלים המתוחים דום.
בשנה הראשונה, כשרק קיבלה את המשימה החדשה שלה בבית, את האחריות על הכביסה, היא קצת התעצבנה. כשחשבה על המשימה שתקבל, דווקא שטיפת הכלים קסמה לה. אבל, ככה זה הרי בחיים, לא תמיד מקבלים את מה שרוצים, והמשימה של הכלים הוצמדה לאחותה מיכל.
יום אחד, כשיעל תלתה את הכביסה על החבלים שחיכו לה, היתה לה הארה: תליית הכביסה על החבלים שמחוץ לחלון, התלייה הזו, הבלתי נגמרת, הפעולה הזו גורמת לה, במקום להתעצבן, דווקא להירגע.
היא פותחת את החלונות לרווחה, והרוח שבחוץ נכנסת פנימה. עם הרוח נכנסים גם קולות הילדים והמבוגרים שעוברים ברחוב, והם תמיד מסקרנים אותה. לפני שהיא מוציאה את הכביסה החוצה יעל מציצה החוצה לרחוב. היא מסתכלת על כולם. על הילדים המשחקים, על השכנות שיושבות על גדר הבניין, על הגברים שחוזרים הביתה עם סלי הקניות. כל מיני מחשבות מתערסלות לה בתוך הראש, נעות לאטן עם הרוח. וכך כמו המחשבות שלה, לאט לאט, יעל מוציאה מהמכונה את הבגדים הרטובים, את המצעים והמגבות. היא מותחת אותם היטב, מחליקה את הקמטים, שנוצרים בזמן הסחיטה ותולה אותם בקבוצות לפי הצבעים שלהם. כל הלבנים, הירוקים, החומים, הכחולים עם הג’ינסים, השחורים, האדומים.
לקראת סיום המטלה, כשסל הכביסה מתרוקן או כמעט מתרוקן, זה בית של שישה נפשות, ולפעמים נשארת כביסה גם ליום המחרת, היא תמיד מסתכלת בגאווה על פאר מעשה ידיה: החבלים צבעוניים, ברוח הם נעים ונדים, ובאוויר יש ריח נפלא של נקיון.
אחרי זה יעל מרגישה שקל לה יותר להמשיך את היום.
לזכרה של אמא שלי, שהיום חל יום הולדתה, וכבר כמעט שנתיים שהיא איננה עמנו. אמי, האהובה, שהיתה בת יחידה, והיא למדה אותי לאהוב את הכביסה שלי.
