קצר

עלמה הלכה לאט לאורך הירקון. המבט שלה ליטף את המים. ליטף את העשבים, שגדלים פרא בצדדים שלו.

זה כר ילדותה וכר בגרותה, והיא משתדלת לטייל שם כמה שיותר.

היא הסתכלה על העצים הגבוהים. כשהיתה ילדה היא שיחקה בגינת המשחקים שבנויה עץ, כמעט כל יום. הם היו יורדים למטה, אוספים חברים ורצים לגינה. גם בימים של גשם ההורים ידעו שהם שם, מסתתרים מהמים המתיזים.

היא בולעת במבטה את השביל, את הדשא, את העצים ואת המים.

עלמה מודעת לכך שעוד שבוע שלם נשאר להם עד הרילוקיישן לניו זילנד. כשדני הודיע לה שהתקבל לעבודה בבית החולים באוקלנד, הם היו מאושרים. עלמה קיוותה שזה יעשה  טוב לזוגיות שלהם, השינוי של האווירה. דני יוכל לעבוד פחות שעות, והיא תוכל לצייר. שניהם בטוחים שהמעבר הזה יעזור להם להיכנס להריון. עלמה בטוחה, שככל שהם ירגישו פחות לחץ, הכל ישתחרר אצלה בפנים.

הם מתכננים לבקר באפריל הבא, דני הבטיח לה.

עלמה ממשיכה ללכת ובראש לא מפסיק לנגן לה השיר הנהדר של גרוסמן ופוליקר:

“קצר פה כל כך האביב”.