לכבוד יום ההולדת של אבי ושלי, יצאנו ליומיים של בילויים בירושלים. החלטנו להתפנק וללון במלון ממילא החדש והכל כך יפה. קבלנו חדר אלגנטי מאד, הכולל חדר רחצה מיוחד במינו. החדר הוא קופסת זכוכית שקופה, שבלחיצה על כפתור הופכת לאטומה לחלוטין. נזכרתי אז שבאחד מהטיולים שלי בחו”ל, ולצערי אני לא זוכרת באיזה עיר זה היה, עברתי חוויה דומה בשקיפותה. חיפשתי שירותים ברחוב ומצאתי – קובייה שקופה, שהיא השרותים הציבוריים. לפני היו אנשים אמיצים שנכנסו לתא השרותים, הדליקו כנראה את האור והמבנה הפך אטום לחלוטין. אני לא אומרת שלא חששתי, כי כשנכנסים לתא, מדליקים את האור ונועלים את הדלת – עדיין מבפנים רואים את הסביבה והאנשים, אבל הם לא רואים את הנעשה בפנים. עברה בי המחשבה – מה יקרה אם הפטנט הזה יתקלקל בדיוק כשאני בפנים, אבל החלטתי לא להתמקד בה יותר. החוויה הוכתרה בהצלחה 😊.
בינתיים בחדר שלנו במלון הדלקנו וכיבינו את האור בחדר הרחצה, כמו שני ילדים קטנים, אבל גם את זה זנחנו לבסוף, כי היו לנו תוכניות להמשך היום. ואני חייבת לציין שחדר הרחצה הזה גדול ומרווח מאד וכיף גדול להתקלח בו.
ביום השני לשהותנו בירושלים, אחרי ארוחת בוקר מפנקת במלון, כשמוזיקת ג’ז ובלוז מנעימה את הארוחה, יצאנו לטייל במושבה הגרמנית של ירושלים. אני אוהבת מאד את המושבה הגרמנית. נעים לטייל בה ויפה בה בכל צד שאליו מסתכלים גם לכאן הגיעו הטמפלרים, שהקימו בישראל מושבות, העתק של המושבות מדרום גרמניה, משם הם הגיעו, והקסם של המקום נשאר עד היום הזה.
ב1873, נחנך הבית הראשון במושבה, בית הקהילה, שהיה למעשה הכנסייה. הם בנו בית ספר, בתי מגורים, בית מרזח, בית מרקחת, גדלו גידולים שונים וחיו חיי קהילה יצרניים. הטמפלרים עזבו את ישראל בתום מלחמת העולם השנייה, ובשנת 1952, לאחר מכירת כל רכושם, קבלו את כספם. הרחוב הראשי של המושבה הוא עמק רפאים, וממנו מסתעפים רחובות קטנים, עם בתים יפים, ושקט ושלווה, שנדמה לעיתים כלא אמיתי, כקיים רק בדמיון.
הנה התמונות שצילמתי שם:
נכנסנו לבית קפה פצפון כי היה נורא יפה ונשארנו לשתות בו קפה, שהניחוח שלו העפיל על כל ריח אחר במקום:
 |
מצאנו גן מוסתר וקסום:
בית הקפה מקסים!