מלון לאונרדו בוטיק וסיור מרתק במכון איילון ברחובות

בפוסט הקודם שלי כתבתי על תחילה של חופשת סוף שבוע במלון לאונרדו בוטיק ברחובות, וטיול בשוק רמלה, בעקבות כרטסיית הטעימות של “יאללה באסטה”.  תוכלו למצוא את הכל כאן .

אני ממשיכה לכתוב בפוסט הזה על החופשה שלנו בבית המלון לאונרדו בוטיק ועל הסיור המרתק במכון איילון. סיור מפתיע ומעניין ביותר, שלדעתי כל מי שחי כאן צריך לבקר שם, ואני כמובן אסביר מדוע.

מלון לאונרדו בוטיק

מלון לאונרדו בוטיק מציע לאורחיו בין השאר גם בית כנסת, חדר ישיבות גדול, וחדר כושר מאובזר.  לנו לא יצא להינות ממנו, פשוט כי העדפנו לנוח!

במסעדת המלון אכלנו ארוחת ערב וארוחת בוקר, שהיו טעימות מאד ומהאוכל שהיה בשפע. המסעדה גם היא מעוצבת ומושקעת ברוח המלון כולו. במיוחד אהבתי את הנברשות הגדולות, בעלות העיצוב התעשייתי:

ארוחת הבוקר בשבת:

מכון איילון

בבוקר שבת, לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לעבר גבעת הקיבוצים, שם נמצא מוזיאון מכון איילון, מרחק של כחצי ק”מ מהמלון. במוזיאון מכון איילון השתתפנו בסיור מודרך, ועברנו שם חוויה מלמדת ומאירת עיניים. אני מביאה כאן מדבריו של דוד בן גוריון, מתוך תמונה במוזיאון: “…מסופקני אם היה ביישוב מפעל גבורה יותר גדול, מפעל הכרוך בסכנת נפשות מתמידה, כמעשה המוצנע והמוסתר של תעש, ואיני יודע מה היה גדול ממה, צניעות העושים או גבורתם…”

הכניסה לגבעת הקיבוצים נראית כמו כניסה רגילה לקיבוצים של פעם, עם עצי אקליפטוס, ספסלים בינות לעצים, טרקטור ישן, מבנים של חדר אוכל וחדר ילדים, עם עשבייה ופרחים ואפילו בריכת דגים קטנה. הכל פסטורלי ושליו:

גבעת הקיבוצים, שם נמצא מכון איילון, היתה שטח שהיה שייך למפעל הקיבוצי, כאשר נערכו בו הכשרות לקיבוצים שבדרך. עברו בו הרבה צעירים מבוני הארץ, גרעיני נחל ציונים ולהוטים לבנות את הארץ.

הסיבות להקמת מכון איילון והצורך בהקמתו

בשנת 1938, דוד בן גוריון, שלח את יהודה ארזי, איש ההגנה, לקנות בפולין מכונות ישנות לייצור קליעים לרובים. המכונות שיהודה ארזי קנה היו ישנות, ונאלצו לשפצם, בסתר, במשך שנה על אדמת פולין.
בדרך לא דרך 34 המכונות נארזו והובלו לישראל באוניה. לפני הגעת האוניה נודע דבר מטענה לבילוש הברטי שהיה בארץ, והאוניה הובלה ללבנון לבעל ברית של ההגנה. בארץ באותו הזמן כבר קמה תעש, שיצרה רובי סטן ועוד סוגי נשק, אך לא ייצרו קליעים לרובים!

בשנת 1941, שוב בדרך מרתקת ומפרכת הובאו המכונות לארץ, תחת אפם של הבריטים, והיה צריך לבחור מקום בו יוקם המפעל ליצור הקליעים. המכונות נבדקו, נערכו בהן ניסויים להכנת הקלעים ונרכשו כמויות גדולות של סרטי נחושת לשם הכנת הקליעים. ההזמנה הגדולה הזו היתה כמובן חשודה בעיני האנגלים, והתרוץ היה שנשות המזרח אוהבות להשתמש הליפסטיק והנחושת היא המכסה לליפסטיק!!

הקמתו של מכון איילון

מזלנו שלבריטים ששהו פה לא היה שום חוש אופנתי, והתמימות שלהם ליוותה את כל העבודה של מכון איילון.

גבעת הקיבוצים נקבעה כמיקום מפעל ייצור הקליעים מכמה סיבות. זה מקום גבוה, שניתן היה לחפור בו אולם גדול (חפרו בור של מ’, יצקו בו מבנה של 33 מ’ אורך-8מ’ רוחב וגובהו 5.5מ’ הכולל חדר מבודד לחומרי נפץ ולמטווח ירי). המקום היה מבודד מעט, אך קרוב מספיק לבסיס הבריטים, שראשי ההגנה ובן גוריון ידעו, שהבריטים לא יתארו לעצמם שמתחת לאפם בונים מפעל נשק! המקום לא היה מעורר חשד – הרי כבר שנים רבות מתקיימת בו הכשרת חלוצים להקמת קיבוצים.

מכון איילון – זה היה שם הקוד למפעל החדש, ורק מי שעבד בו, ידע מה קורה שם. המכון נבנה תוך פחות מחודש ימים, כשמעליו בנו 3 מתחמים:

המתחם הראשון – שדרכו ירדו למטה העובדים ( 45 חברי גרעין של הצופים א’ , שרק סיימו את הגימנסיה הרצליה, והיו חדורי אמונה ורצון, ובהחלטה גורפת, ללא ידיעה לא הם הולכים, הם הסכימו לעבוד במקום הסודי). היה מכבסה ובה מכונות כביסה שעובדות עם מנוע קיטור מאד מרעיש, עבדה בו תופרת, שידעה מה קורה למטה, וכובסת מהקיבוץ שלא ידעה וכונתה ג’ירפה: כינוי לתושבי הקיבוץ, שלא ידעו מה קורה תחת אפם!

המתחם השני – מתחם חבלי הכביסה הגדול, על כמעט כל שטח המפעל. כאן שבה תמימותם של הבריטים לפעול, והיא היתה כה גדולה, עד כי הם היו מביאים ביום קבוע את הכביסה שלהם לקיבוץ, וכך נחסכו ביקורים מפתיעים מצידם, ולא היה מצידם שום חשד כי משהו קורה שם למעט כביסה. מכונות הכביסה רעשו באופן קיצוני, כדי לכסות על רעש המפעל שמתחת ועל רעש המטווח.

מתחם השלישי: מאפייה, שבה אפו לחמים ושלל מיני מאפה. הריח של המאפייה האפיל על הריח של הכנת הנשק והמטווח. התנור הענק שתפס את רוב המאפייה, הסתיר את הפתח, ושמו תחתיו מספר רב של מזרונים כדי שיבלעו גם הם את הרעש מלמטה. דרך הפתח הרחב שמתחת לתנור הורידו את 34 המכונות של מפעל הנשק. התנור הזה הוזז ממקומו ונפתח הפתח 3 פעמים: כשהורדו המכונות ב-1945, כשהבריטים עזבו את הארץ ב-1948 המכונות הועברו למפעל תעש בתל אביב- ולבסוף ב-1986 כשהוחלט על פתיחת המכון מחדש כמוזיאון. כיום התנור מוצב באופן תמידי כך  שאינו מסתיר את הפתח, ומפתח זה יורדים המבקרים לאולמות המכון.

מוזיאון “מכון איילון” בתמונות

המכבסה

פתח ירידת העובדים שנמצא מתחת למונת הכביסה הגדולה ושטח תליית הכביסה והארובה:

המאפייה

המכון פעל 3 שנים בין 1945-1948.  דבר הסוד לא התגלה מעולם. כאשר קרתה תקלה כל שהיא, או היה חשד הכי קטן שמשהו מתגלה למישהו היו מכניסים את ה”ג’ירפה” בסוד העניינים ומכשירים חבר קיבוץ חדש – ג’ירפה חדשה. אפילו בני זוג, שעבדו שם, לא גילו לבני זוגם היכן הם עובדים. במכון אילון עבדו 45 בני גרעין, 10 שע’ ביום. העבודה נעשתה בחום רב, ברעש אימים, עם הפסקת צהריים קצרה בחדר האוכל המשותף, כדי לא לעורר חשד, לגבי העלמותם של האנשים, במידה ולא היו באים לאכול עם כל החברים. הקיבוץ היה בסוג של סגר בטחוני, כל חצי ש’ נדלקה נורה בצריף השומר בכניסה, כדי לאותת שהכל בסדר עם המכון.

בצד זה של אולם הייצור עבדו על מכונות שחתכו עם דיסק את הנחושת בגודל הכדור, ואז מתכו את הנחושת והפכו אותה לקליע.

בתמונה: פסי הנחושת, מהם נוצרו הקליעים, מחוררים:

פס ייצור הכדורים

בתמונות רואים את המכונות שחוררו את פסי הנחושת, מתחו את גוף הנחושת לגודל המתאים לקליע. החום היה עז והכריח את האנשים לעבוד בגופיות ומכנסיים קצרים, העובדים החלו לחלות עקב מחסור בשעות שמש, ובהוראת רופא מיוחד נחשפו למנורת קוורץ שהובאה למכון, קיבלו תוספות מזון וויטמינים.

בתמונה האחרונה נראה מטווח הקליעים המבודד.

לפני שעלו העובדים בסולם לפתח המכבסה היה עליהם להתנקות היטב מהשאריות של קליעי הנחושת:

השלמת הכנת הקליעים ואריזתם: