מוזיאון מגדל דוד
כבר זמן רב שאני מתכוונת להגיע למוזיאון מגדל דוד בירושלים, שמתקיימים בו הרבה מאד פעילויות תרבותיות, חוץ מפעילויות מוזיאוניות גרידא. המקום מאד מזמין, נוח להסתובב בו, וכניסה אליו היא כניסה למעין בועה שלווה בתוך הרעש והעיר הסואנת שסביבו.
מוזיאון מגדל דוד
אי אפשר לספר לכם שבאתי לביקור במגדל דוד בלי מעט לספר עליו. למגדל דוד יש אתר ידידותי, נוח ומאד ממצא, שקישור אליו אביא בתחתית הפוסט. אני מביאה דברים מתוך האתר: ” מוזיאון מגדל דוד לתולדות ירושלים ממוקם במצודה מימי הבינים הידועה בשמה ‘מגדל דוד’ בסמוך לשער יפו, שער הכניסה ההיסטורי לעיר העתיקה. המוזיאון מציג את סיפורה של ירושלים, את האירועים הבולטים בתולדותיה למן העדויות הראשונות לקיום עיר בירושלים באלף השני לפנה”ס ועד להיות ירושלים בירת מדינת ישראל ואת חשיבותה לשלוש הדתות. תצוגת הקבע ממחישה את תולדות העיר לאורך ציר הזמן באמצעים מגוונים, ומוסברת בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית”. מצודת מגדל דוד משמשת כסמלה של ירושלים מזה דורות רבים. המגדל שנראה מעל החומה מבטיח שהגענו למקום הנכון – לעיר העתיקה של ירושלים. כבר בכניסה לתוך חומות המצודה מרגישים הרגשה שונה לגמרי ממה שמתרחש מחוץ לחומות: הרגשה של שלווה ורוגע מוחלט. שקט מיוחד, שקיים במקום שההליכה בו מודעת לכובד של האבנים שמסביב. כ-7 שנים נערכו החפירות הארכיאולוגיות סביב המצודה, ולפני שנה וחצי החפירות נפתחו לקהל הרחב, שיכול להסתובב ולראות את בריכות הרחצה שהורדוס הקים”.
הסתובבתי וצילמתי את החפירות, בתקווה שאצליח להראות את היופי של המקום הזה, את ההוד וההדר של המבנים העתיקים, ואולי להעביר את הרוגע שמרגיש מי שמסתובב כאן:
בפינה הירוקה והיפה הזו התאספנו וקיבלנו הסברים מאילת ליבר – מנכ”לית מוזיאון מגדל דוד והאוצרת הראשית. מגדל דוד נפתח כמוזיאון בשנת 1989, והוא הוגדר כמוזיאון בזכות ארכיון אוספי הצילום הגדול מאד שלו. במוזיאון החלו לקטלג את האוספים ולארגן אותם, וכעת נפתחת תערוכת הצילומים הראשונה לקהל הרחב, וזאת לאחר 3 שנים של עבודה.
ירושלים בעיני צלמיה
הגעתי אליו הפעם לכבוד הפעילות החדשה של המוזיאון, והיא תערוכת הצילום : הצלמים- ירושלים בעיני צלמיה 1900-1950. הסתובבתי וצילמתי את החפירות, בתקווה שאצליח להראות את היופי של המקום הזה, את ההוד וההדר של המבנים העתיקים, ואולי להעביר את הרוגע שמרגיש מי שמסתובב כאן.
התערוכה מביאה את הסיפור של הצלמים, שצילמו את ירושלים במשך 50 השנים הראשונות של המאה הקודמת, שנים בהם התפתחה אומנות הצילום בעולם והשתרשה כאחת מהאומנויות החשובות ביותר של הזמן המודרני. התערוכה מביאה צילומים של צלמים ידועים יותר ופחות שפעלו בארץ ישראל, צילומים נדירים שלא הוצגו מעולם, צילומים שנאספו מארכיונים ציבוריים אך גם פרטיים. לפני שנכנסנו לתערוכה וקיבלנו עליה הסברים מאוצר התערוכה הד”ר שמעון לב, יצאנו לשוק של העיר העתיקה, לרובע הנוצרי, לראות היכן פעל אחד הצלמים המשתתפים בתערוכה – אליה קהואג’יאן ואנו הלכנו לעבר “פוטו אליה”. צעדנו לעבר הפוטו בהדרכתה המסורה והמעניינת של אוצרת המשנה של התערוכה: חמוטל וכתל.
מצודת מגדל דוד והרובע הנוצרי של העיר העתיקה:
פוטו אליה
שמחתי מאד להיכנס שוב לשוק של העיר העתיקה, כי שנים רבות, בעיקר בשל המצב הפוליטי, לא ביקרתי בו. צילמתי תמונות בדרכינו לחנות הצילום (בפוסט הבא שלי אתאר את מה שראינו ואספר על חוויות שלי מהשוק). וכן צילמתי תמונות מהחנות ומהפגישה המרגשת שלנו עם ג’ורג’, הנכד של אליה קהואג’יאן הצלם, שהוא דור שלישי לצלמים.
“פוטו אליה” נמצא ברובע הנוצרי, ברחוב אל’ חנקה 14:
ג’ורג’ קהואג’יאן בחנות הצילום, מוקף בתמונות של ירושלים:
“פוטו אליה” – 3 דורות של צלמים בירושלים:
ג’ורג’ סיפר לנו כי סבו הגיע לארץ, בשנות ה20 של המאה הקודמת, עם קבוצה גדולה של יתומים ארמנים, והם התגוררו בנצרת. בנצרת הוא התבגר והחל ללמוד צילום מנזירים ארמנים. וכאשר בגר הוא הגיע לירושלים ובאופן טבעי, חיפש ומצא עבודה בחנות צילום של האחים חנניה, החנות הגדולה ביותר שהיתה בירושלים לאביזרי צילום ומצלמות. אצל האחים חנניה אליה המשיך לרכוש ידע והתמקצעות והפך לצלם ידוע ומוערך. כאשר האחים חנניה עזבו לאנגליה, בהחלטה מאד אמיצה, קנה מהם אליה את החנות.
באזור הזה היו עוד חנויות צילום, כי הרבה צלמים הרגישו צורך להגיע ולצלם את ההתחדשות של ארץ ישראל בכלל ושל ירושלים בפרט.
חמוטל מדריכה ומסבירה:
לאחר הביקור המרגש ב’פוטו אליה’ ובשוק חזרנו למגדל דוד, לצפייה בתערוכה עצמה. הגענו למגדל דוד בשעה שהשמש האירה את המגדל באור הכי יפה של היום: שעת בין הערביים. לפני שנכנסנו לתערוכה צילמתי את המנורה הנהדרת שנשארה כאן מהתערוכה המפוארת של דייל צ’יהולי, שהציג את העבודות שלו כאן בשנת 2000:
על התערוכה
נכנסנו למבואה הקטנה של המוזיאון, כאשר שם נמצאת תערוכה קבועה, אינטימית ומאד יפה. התערוכה מציגה אלבום של ירושלים, וזה למעשה אלבום משותף של הציבור כולו. באתר המוזיאון מוסבר איך ניתן לשלוח ולצרף תמונות לאלבום. במבואה קבלנו הסברים על התערוכה מפי האוצר הראשי ד”ר שמעון לב ומפי אורח שהגיע במיוחד – הצלם זכי זערור, שגם תמונות של סבו מוצגות בתערוכה.
ד”ר שמעון לב הסביר לנו שלא עניינו אותו הצילומים המבוימים והתאטרלים, אלא צילומי חיי היום יום בירושלים, צילומי האנשים ומעשיהם, המבט האישי של הצלמים עצמם. התערוכה משלבת צלמים מכל העדות ומכל הסוגים, שפעלו בארץ. ראשי התנועה הציונית הבינו את חשיבות המדיה החדשה ושלחה לארץ צלמים רבים. העניין היה שאותם צלמים צילמו בעיקר את התפתחות הישובים בארץ ואת התקומה, וכשצילמו את ירושלים, אלו היו בעיקר תמונות של הכותל וכו’. אולם רבים אחרים צילמו את ירושלים, הצלמים שחיו בה ועניין אותם לצלם את סביבתם הקרובה. זכי זערור סיפר לנו על אביו – עלי זערור שהיה הצלם המוסלמי הראשון בירושלים. הוא למד באנגליה והיה הצלם של הצבא הבריטי, של המלך חוסן עבדלה ועוד. בין יתר צילומיו הוא תיעד את כניעת הרובע היהודי בשנת 48. בזמן מלחמת ששת הימים עלי ומשפחתו ברחו לעמאן שבירדן וחזרו לאחר מס’ שבועות. בזמן העדרם נגנב מביתו אלבום תמונות ונגטיבים – נכס היסטורי שהכיל 380 תמונות. בשנת 2007 נמצא האלבום, עם כמעט כל התמונות והנגטיבים בארכיון צה”ל והושב מיד למשפחת זערור, לבן זכי זערור.
הצילום הטבעי והלא מבויים
בתערוכה, שמעוצבת כאלבום תמונות משפחתי, מוצגים הצילומים השונים במקבץ ליד כל צלם. ישנם מעט יותר מ30 צלמים בתערוכה, שמתארת את התפתחות העיר מסוף המאה ה-19. המנדט הבריטי הביא עמו את החילים שלו, שהיו חלק מהתרבות העירונית, העיר העתיקה, השווקים, הבניה בעיר, החיים על רובדיהם הפכו לזירת הצילום. ה”פוטו-ז’ורנליזם”, כמו הניו ז’ורנליזם בכתיבה, הפכו גם לנחלת הצלמים. ראיה חדשה של אוביקטים, צילום אינטימי ולא מבויים, צילום של אנשים מאחור, צילום טבעי יותר נראה בתערוכה הזו. כל הצלמים בירושלים פעלו כך, בשונה מצלמי א”י שצילומיהם היו דתיים / ארינטלים / אידאליסטים – מוזמנים בעיקרם. התערוכה לוקחת את המבקרים למסע החיים שלהם בירושלים על רבדיהם השונים והמורכבים.
אני מביאה מעט מאד תמונות מהתערוכה, בעיקר כי אני חושבת שזו תערוכה מצוינת, וזו דרך חשובה להכיר את ירושלים ואת עברה. תמיד אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, ואתם יכולים לעשות לבד את החישוב כמה שווה אם כן תערוכת צילומים!
תמונות מהתערוכה
הצלם: יעקב בן דב, הצילום: המחלקה לעבודות מתכת בבצלאל, התצלום משנת 1908 לערך, אוסף משפחת רימון, חיפה:
הצלם: אליה קהואג’יאן, הצילום: מוכרי אבטיחים בעיר העתיקה בירושלים,התצלום משנת 1942, פוטו אליה ירושלים:
הצלם: צדוק בסן, הצילום: חגיגת חנוכה בבית היתומות הכללי ע”ש וינגרטן, לא ידועה שנת התצלום, הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים:
הצלם: צבי אורושקעס (אורון), הצילום: תזמורת ג’אז צבאית בירושלים, התצלום משנות ה-30 – 40, הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים:
את המקבץ הקצר של התמונות שאני מביאה מהתערוכה אני מבקשת לסיים עם תמונה נפלאה ובעיני מכמירת לב של בן גוריון, שניצב בטור אחרי אנשי דת מוסלמים. הצלם: משה (ניקולאס) שוורץ, הצילום: קבלת פנים אצל הנציב השישי הלורד גורט, כנראה ביום הולדתו של מלך אנגחיה, מחנה אלנבי, התצלום משנת 1944, אוסף שוורץ ביתמונה:
את התערוכה מלווה ספר יפייפה של התמונות מהתערוכה, מידע על הצלמים, פרשנויות שונות, והרבה מידע על ירושלים:
בואו לצפות בתערוכה הנהדרת, לטייל במגדל דוד ואפילו לצפות בחיזיון האור קולי בלילה. התערוכה פתוחה לקהל הרחב והיא תינעל ב-31/12/2016.
קישור לאתר של מוזיאון מגדל דוד:
ציפי יקרה,
כמו שאמרתי לך כבר… אני וירושליים לא הכי קרובות בעולם, אבל כשאני כבר מבקרת בה היא ללא ספק משאירה בי מחשבות להרבה ימים.
כשהתחלתי לקרוא את הפוסט שלך על מגדל דוד הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא הביקור שלי בתערוכה של צ'יהולי לפני המון שנים שהיתה באמת אחת התערכות המרהיבות שהיו שם ובכלל. השילוב של העתיק עם הצבעוניות של התערוכה הזאת היה משהו שנחרט בי לשנים. יש לי אלבום שלם עם צילומים שצילמתי בביקור הזה. זה הפנט אותי ממש. אני חושבת שמאז לא חזרתי למוזיאון מגדל דוד.
העיר העתיקה מעלה בי זכרונות מתוקים של החבר הראשון שלי שעבר לירושליים ללמוד שם משפטים והיינו הולכים לחומוס של אבו שוקרי בעיר העתיקה. מקום קסום עם המון עציצים ותוכי אחד בכלוב… ואווירה לא כל כך של חומוס…משהו יותר רומנטי. משהו לא מכאן…ככה אני זוכרת את זה. עשית לי חשק מטורף לחזור לשם לעיר העתיקה.
את התמונה האחרונה בפוסט שלך, נעצתי בפינטרסט שלי היא מושלמת..:)
תמרי האהובה – הצלחתי לגרום לך לחזור לעיר העתיקה – הישג! ותתחילי עם התערוכה. פשוט תערוכת צילום מושלמת. אלבום אינטימי של ירושלים, שיכולה להיות מעורבבת, מלאה באנשים שונים, בפשטות ויופי, שקשה כבר היום למצוא. יש לי לא מעט זכרונות מירושלים, מהעיר העתיקה ומסיבובים בשכונות. אני בטוחה שאחזור. שמחה ככ שאהבת את התמונה שלי ונעצת אותה, אקח ממך קישור!!
ציפי – פוסט מרגש ביותר! היות תקופות ארוכות בהן ביקרנו בירושלים, בעיקר בעיר העתיקה כמעט כל שבת, היו תקופות שטיילנו עם סיורים מאורגנים והסברים שבדרך אחרת לא היינו יודעים אותם, והיו תקופות, עכשיו זו כזו, שנמנענו מלהגיע לעיר בגלל סיבות פוליטיות כמו שכתבת, ומדגדג לי לקום עכשיו ולנסוע לעיר המרתקת הזו, פחות משעה ואגיע בשעת האור הרך והמתאים כל כך לצילומים ובכל זאת אתאפק… בינתים מטיילת איתך ונהנית מהתמונות בתערוכה – כמה יפה תיארת אותם! לשמחתי הרבה ציינת שיש עוד מספיק זמן להתגבר על הכל ולנסוע ולחוות שוב את העיר המרתקת ואת התערוכה הכל כך מעניינת! (סיפור הצלם אליה כל כך נגע לליבי!!)
ריבקה הרבה תודה! אני נורא מבינה את מה שכתבת, מדוע את נמנעת מלהגיע, אני מכירה רבים שנמנעים בתקופה האחרונה, אבל באמת ששווה להתגבר ולהגיע. יש מקומות נהדרים בשוק מחנה יהודה ובמושבה הגרמנית, בעין כרם ומוזיאון ישראל. למגדל דוד שנמצא ממש על החומה, קל להגיע וככ נעים להסתובב בו. התערוכה יפייפיה והיא באמת שוות הגעה. הסיפור של אליה מרגש והסיפור של עלי זערור, הצלם שלקחו לו את האלבום מרגש גם הוא. הוא הפך לחולה, ואומרים שמת משברון לב אחרי האבדה הגדולה, לכן גם היתה התרגשות ענקית כשהאלבום הוחזר. טיול נעים!