מחשבות בעקבות הסרט "החטאים" של אבי נשר

ערב קר וחשוך מסביב ושקט. שקט שכמו צועק באוזניים.

הרחוב צר וארוך ומשני צידיו בניינים, צמודים ללא מרווחים ביניהם.

המונית שלנו נעצרת ליד אחד הבניינים. תומס יוצא מהמונית ופותח לי את הדלת.

אני מתמהמהת. “בואי צאי מהמונית, הכל בסדר”, הוא אומר לי.

אני מפחדת. ורשה קרה בלילה. הרחוב הזה חשוך וצר.

אם משהו יקרה לי מי ימצא אותי? מי ידע היכן אני?

 “ספי, את באה?” תומס קורא לי.

אני מנסה להתנער מהמחשבות שלי ויוצאת מהמונית, צועדת כמה צעדים לעבר תומס, שחצה את הכביש לעבר הבניין ממול.

התקרבתי אליו וראיתי שהוא נעמד בפתח הבניין מעל גרם של מדרגות היורדות מטה.

שקט מסביב. הנחשים הדקים של הפחד עוטפים אותי לאט לאט.

הם עולים מכפות הרגליים שלי למעלה, הם כבר הגיעו לבטן. יש לי בחילה. הרגליים של כבדות והנשימה שלי מואצת. אני לא יכולה להניח את הרגלים שלי על גרם המדרגות ולרדת.

תומס מסתכל עלי בחוסר הבנה: “ספי זה בר שמח, רוקדים שם ושרים”.

בחור צעיר עולה בגרם המדרגות. “הי תומס, טוב לראות אותך, שמח למטה”. הבחור מנפנף לנו לשלום והולך לדרכו.

תומס לוקח לי את היד,  “בואי ספי הכל בסדר”.

אנחנו יורדים למטה.

פרסומת לסרט “חטאים”:



יש סצנות שאני לא אשכח אותן לעולם, וזו אחת מהן. הפחד הנוראי של ספי הצליח לחדור לי לתוך הנשמה, לתוך הוורידים. לכמה רגעים הפכתי לספי. תומס, שנראה אנדרוגני, כבר קודם ומוזר כל כך, רוצה שארד איתו למרתף, מרתף בורשה! ורשה שבה קרו לנו דברים איומים  ונוראים. פולין שבה התרחשו לנו, בזכרון הקולקטיבי והאישי, דברים שלא ניתן לשכוח.

אבי נשר הצליח בדקות האלה של הסרט להעביר את הפחד, את החשש,  את ההזדהות, את הסיפור הנורא, שעל זה נסוב חלק גדול מהסרט שלו. אני לא מדברת כאן על הפרטים של הסרט, אני חושבת שכדאי ללכת ולראות אותו ולשפוט לבד. לא קראתי על הסרט דבר לפני שראיתי אותו, ואני שמחה מאד על כך. רציתי לראות את נלי טגר משחקת כי אני מאד אוהבת אותה, והעלילה עניינה אותי. כשישבתי וראיתי את הסרט, הייתי מרותקת וחלק מהזמן אפילו מהופנטת. אבי נשר הצליח להביא דמויות מיוחדות חזקות ורכות כאחד.

נלי תגר מושחזת בתפקיד של ננה – האחות הבכורה. ננה היא עיתונאית ופובליצסטית תקיפה ורהוטה, שכותבת בעיתון פורנוגרפי (כמו בול שהיה קיים כאן בעבר), שאותו מוציא בעלה – תום אבני. (כל הסרט הוא טוען בפניה שרק עיתון שמפרסם כאלו תמונות יקנו הרבה אנשים, ועל הדרך הם גם יקראו את מה שהיא כותבת).

האחות הצעירה יותר היא ספי, אותה מגלמת בהצלחה רבה ג’וי ריגר. ספי היא תלמידת האקדמיה למוזיקה, שרה נהדר כסולנית המקהלה של האקדמיה ומלחינה בפני עצמה. הסרט מדבר בין השאר על סוד נוראי שקרה בעבר המשפחתי ומתגלה לבנות, אשר יוצאות לנסות ולפתור אותו. את שאר הפרטים ויש הרבה אני אשאיר לכם לגלות בסרט.

אני לא אומרת שהסרט מושלם. יש דברים שהיו חסרים לי, עניינים לא פתורים, לא תמיד הדמויות שלמות, אבל הסך הכל היה, כמו שכבר כתבתי, מהפנט. ישבתי בסרט, הקשבתי, הרגשתי את מה שעובר על הדמויות. היו לי תקוות, רצונות, וכשהסרט הסתיים היה לי חבל, כי רציתי לראות עוד. כמו סדרת טלוויזיה, שכאשר פרק מסתיים, בצד העצב יש איזו שמחה קטנה שאומרת, לא נורא יהיה עוד פרק.

חשוב לדעת שהסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי בשם: ‘ואולי השמיים ריקים’.  כתב אותו ברוך מילך, אביהן של המלחינה אלה שריף-מילך ואחותה, מבקרת התאטרון שוש אביגל, שנפטרה מסרטן בשנת 2003. שוש אביגל היתה זו שהביאה להוצאתו לאור של הספר, שהיה יומנו של אבי המשפחה, אותו כתב בפולין, בזמן השואה, ושם הוא מתאר את הסיפור חייו הנורא.

הורי הם דור ראשון לשואה, אני דור שני, והשואה נמצאת בעורקים,  גם ללא מחשבה עליה ביום יום. אבל לא רק בי הסרט נגע, ולדעתי אבי נשר בהמון חוכמה ובדרכים שונות מצליח להעביר את הסיפור הזה.
אתם תצטרכו להבין את זה בעת הצפייה בסרט.

יצאתי מהסרט עם הרבה מחשבות. מחשבות על החיים, על המשמעות שלהם, על בחירות שאנחנו בוחרים, על כך שהבחירות הם תמיד שלנו ולא של משהו אחר. על כך שאנחנו מחליטים לפנות ימינה ולא שמאלה, והחיים משתנים. על הכוח של החיים, כמה הכוח הזה חזק. מצד שני על השבריריות של החיים, על סודות גדולים וקטנים, כמה לא בריא לשמור עליהם. כמה חשוב שיהיו לנו אנשים סביבנו שנאהב אותם והם אותנו. שתמיד תהייה לנו רשת תומכת של אנשים, גם אם מעט, שנוכל לבטוח בהם והם בנו.

אני מספרת לכם על החוויות שלי מהסרט ואני ממליצה לראות אותו.
אני בטוחה שכל אחד יקח אותו למחוזות קצת שונים, וזה בסדר גמור.

לסיום משהו אופטימי, שקשור ולא קשור לסרט הזה. לא מזמן ראיתי סרט דוקומנטרי שנסוב על על השואה והומור. זה היה סרט עם ראיונות של קומיקאים יהודים, ושל ניצולי שואה.

בסרט כולם דיברו על כך שמי שהיה בעל הומור, גם כשנכנס למחנות המוות שמר על כך, כי זה היה אופיו, והיו גם יהודים שההומור הציל אותם. על כך שבחלק מהמחנות היה תאטרון ואפילו קברט. לאורך כל הסרט הודגש שבעצם מי שהיה שם הוא היחיד שיש לו את הזכות לצחוק ולספר דברים בהומור על הנושא של השואה. בין כל הדמויות נראו גם 2 נשים ניצולות, שאחת מהן היא קומיקאית אמריקאית. הן מדברות ביניהן על השואה ועל הזכרונות. באחד הפעמים מראים אותן שהן בחופשה בוונציה והן שטות בגונדולה. אומרת האחת, זו שאיננה קומיקאית, כי היא לא מסוגלת לדבר בהומור על השואה. זאת משום היא גוררת אחריה צל ענק של מה שקרה שם.  האשה השניה ענתה לה, (והיא כל כך הזכירה לי את אמא שלי) : ואמרה לה שדווקא בגלל זה. דווקא בגלל שהיטלר רצה להרוג אותה היא ניצחה. היא ניצלה, היא הקימה משפחה עם ילדים ונכדים. היא חיה, היא מאושרת והיא צוחקת. היא אופטימית וכל יום שהיא חיה היא מאושרת.

אמא שלי היא כזו. היא ווינרית. היא אמרה לי לא פעם את אותו משפט: היטלר רצה להרוג אותנו ואנחנו ניצחנו!

החיים מראים לנו שהם חזקים, הם לוקחים אותנו למקומות עליהם לא חלמנו ואותם לא דמיינו. המציאות חזקה ומורכבת יותר מכל סרט, עולה על כל דמיון.

את הפוסט הזה אני מקדישה לאמא שלי המנצחת!

מחשבות על הסרט חטאים

 

לחיי החיים!

תגובות, הערות

אשמח לשמוע מה דעתכם על הסרט?

אם ראיתם אותו?

12 מחשבות על הפוסט “מחשבות בעקבות הסרט "החטאים" של אבי נשר

  • תגובה טלי 19 בינואר 2017 בשעה 17:37

    לא ראיתי את הסרט אבל הפוסט מאד סיקרן ואלך לראות. ריגשת מאד מאד עם ההקדשה לאימך המנצחת. ��

  • תגובה תמרי 19 בינואר 2017 בשעה 21:24

    ציפי יקרה,
    תחילת הפוסט שלך השאירה אותי אילמת…הרגשתי שאני ממש רואה את הסצנה מהסרט.כתוב נפלא.
    שמעתי עליו כבר גדולות ונצורות על הסרט הזה ואני מאוד אוהבת את הסרטים של אבי נשר.תמיד אהבתי.יש בהם משהו שמאוד מחובר לארץ שלנו אבל הם תמיד כאילו כאן וכאילו לא…כלומר הם יכלו גם להתרחש בכל מקום אחר בעולם…
    מעריכה מאוד את העובדה שהשארת לי את הסרט עדיין כסוד…רק נתת סיפור מסגרת שבהחלט בהחלט מסקרן אותי מאוד לראות אותו.
    אתמול הייתי בפגישה בבוקר ואחת המשתתפות אמרה: אמא שלי ניצחה את היטלר וילדה לא שישה, אלא שבעה ילדים ששווים מיליונים!!וזה התקשר לי למה שאת כתבת כאן.
    היטלר רצה להרוג אותנו ואנחנו ניצחנו!
    החיים מראים לנו שהם חזקים, הם לוקחים אותנו למקומות עליהם לא חלמנו ואותם
    לא דמיינו. המציאות חזקה ומורכבת יותר מכל סרט, עולה על כל דמיון.
    כמה נכון ואיזה מזל שניצחנו את היטלר…
    פוסט מקסים ציפי יקרה שלי
    תודה!

  • תגובה עירית 20 בינואר 2017 בשעה 5:54

    היינו בסרט באותו היום.
    גם אני יצאתי עם הרגשה של וואוו… מה הם עברו ואיך הם שרדו…
    סרט מרגש ומלא שאלות על עבר הסטורי של היהודים באירופה…
    כתבת את התמצית במדוייק.

  • תגובה Michal Agam 20 בינואר 2017 בשעה 14:18

    מאוד רגישת אותי, את הסרט לא ראיתי אבל כל מה שכתבת מאוד מעניין ומרגש לקרוא על אמא שלך והזכרת לי את סבתא שלי טולה, שאני מרגישה שיש בניהן הרבה מהמשותף
    כל הכבוד לאמא שלך ולך על פוסט מעניין ונוגע ,שבת שלום לכן

  • תגובה Chen Sivan 22 בינואר 2017 בשעה 7:07

    זו באמת סצנה מצמררת, ציפי, עם כל המטען שיש לנו,
    הישראלים יוצאי אירופה, והישראלים בכלל,
    לנוכח המקום הזה – ורשה.
    כשצפיתי בסרט, לצד ההצטמררות,
    הרחוב השקט והלילי הזה, והמרתף התוסס,
    הזכירו לי גם סצנה אחרת שחוויתי, במועדון ג'ז ותיק מאוד בפאריס, שכולו עמוק מתחת לאדמה. אולי העליתי באוב את הזיכרון הזה בכוונה,
    כדי לנתק את עצמי מהפחד הקולקטיבי של יהודייה-יוצאת-אירופה בוורשה,
    ואפילו היא וורשה של עשרים שנה אחרי…
    עשרים שנה זה לא הרבה זמן, כמו שהראה לנו קלוד לנצמן בסרט 'שואה,
    כחמשים שנה אחרי (אם אני לא טועה)
    שם התושבים הפולנים החוו על צווארם תנועות של שחיטה
    אל מול המצלמה המתעדת שלו. זה באמת היה מצמרר
    .
    הסרט הזה הוא מצויין בעיני. לא חף מטעויות, אבל עשוי היטב.
    סיפורם של האב ושל שתי האחיות מרתק, ומוכיח לנו שוב שהחיים לא ייאמנו,
    יותר מכל דבר שסופר או תסריטאי יכול בכלל לדמיין.
    אבי נשר יודע לספר סיפור.
    תודה על הזווית שלך
    הנה מה שכתבתי על הסרט הזה בבלוג שלי
    http://saloona.co.il/chensi/?p=5201

  • תגובה ifat fajerman 22 בינואר 2017 בשעה 14:33

    ציפי, עוררת בי עניין וסקרנות ואני אלך לראות את הסרט בעקבות הפוסט שלך. גם מה שכתבת על המחשבות שלך בעקבות הסרט כל כך מדויק, מרגש ונוגע. תודה.

  • תגובה ציפי לוין 22 בינואר 2017 בשעה 15:03

    חן היקרה. קראתי את מה שכתבת, ועניתי לך, ואני כותבת את מה שעניתי לך גם כאן:
    "כל מילה(שכתבת גם פה וגם אצלך) בסלע. סרט ככ מרגש, מרתק, ואבי נשר שלוקח איתו את מי שרק מוכן להיפתח ולהסתכל מעבר לקלשאות ומעבר למה שברור וקל. את הסודות רצוי תמיד לפתוח, לפחות לדעתי, החיים הופכים לבלתי נסבלים כשהם קימים וחוצצים ביננו לבין החיים. זה לא סתם שכל פעם שהסוד עמד להיפתח היה יורד דם לאם המשפחה. החיים פתאום היו פורצים פנימה, מנסים לפרוץ את החומה שהמשפחה בנתה, בקושי רב"
    איזו חוויה מצמררת עברת, ברור לי למה הדחקת אותה. אני לא עברתי כאלו חוויות, ובאמת מקווה שלא אעבור. מספיקים לי החלומות שחלמתי על רדיפות ועל פחד המוות. הם היו מוחשים ובאמת מספיקים. בוורשה לא בקרתי, רק בגרמניה. נראה לי שאני לא מסוגלת לבקר בה. יותר מדי קושי, יותר מדי זכרונות קולקטיבים. יש לי הרגשה שזה פשוט מספיק לי.

  • תגובה ציפי לוין 23 בינואר 2017 בשעה 15:50

    הי טלי, אני מקווה שכבר הלכת לראות את הסרט הוא מעולה. תודה על התגובה, שמחה שהצלחתי לגעת.

  • תגובה ציפי לוין 23 בינואר 2017 בשעה 15:52

    הי עירית. תודה על מה שכתבת. גם אני הרגשתי וואוו, וגם שמה שרואים מפה ממש לא רואים כשקצת חופרים פנימה. ככ הרבה סיפורים מופלאים יש לאנשים שניצלו, ששרדו, שהגיעו לכאן ובנו באומץ רב משפחות חדשות.

  • תגובה ציפי לוין 23 בינואר 2017 בשעה 16:08

    תמרי אהובה, אני ככ שמחה שהצלחתי להעביר את האימה. לפני שראיתי את הסרט לא קראתי עליו כמעט כלום. לא הרגשתי צורך. מה שכן זכרתי שכשרק יצא ראה אותי משהו שאני מכירה וטען שהסרט גרוע ושאבי נשר לא יודע לעשות סרטים ועוד דברים כאלה. כמובן שלא נרתעתי, אלא ההפך. אחרי הסרט הבנתי כמה הוא לא הבין את הרט ואת אבי נשר. אני חושבת כמוך שהאיש מוכשר ביותר. הבחירות בשחקנים שהיו מעולות, התלבושות המדויקות, תלכי ותראי. החיים האלה חזקים מכל דבר והסיפורים שאנשים מחבאים, עד היום הם מופלאים. אין ספור פעמים טענתי שלאמא שלי יש סיפור לסרט, ואם לא אז לספר. ונכון שהיא ווינירית, וזה לא היה לה קל, אבל שווה. שווה כי היא הרוויחה חיים ונתנה חיים, וככה גם בסרט. אחרי התופת יש חיים. מזל שניצחנו.

  • תגובה ציפי לוין 23 בינואר 2017 בשעה 16:15

    מיכל אני חושבת שכדאי שתראי את הסרט. אני שמחה שיש משהו משותף בין סבתא שלך לאמא שלי, אני בטוחה שגם היא ווינרית. תודה ל התגובה החמה!

  • תגובה ציפי לוין 23 בינואר 2017 בשעה 16:16

    הי יפעת, תודה רבה רבה על התגובה המרגשת. אני בטוחה שהסרט לא יאכזב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *