ערב יום השואה
סבתא שלי, אניו.
סבתא שלי היתה הונגריה. היא וסבא שלי דיברו רק בהונגרית. אמא שלי דיברה איתם רק בהונגרית. כשאני דברתי איתם זה היה בעברית, שאותה הם לא באמת הבינו, וכנראה שהתקשורת ביננו היתה בעיקר בשפת הסימנים. מסתבר שגם שפת הסימנים היא שפה טובה, כי עובדה שהם הבינו אותי ואני אותם.
בפארק שליד ביתי, הולכים לאט לאט זוג מבוגר. היא תומכת בו והוא תומך בה והם הולכים על השביל לאט לאט. ביניהם הם מדברים בשקט, בהונגרית. כשאני שומעת אותם אני מרגישה געגועים ולפעמים אפילו עולות בי דמעות. אני מתגעגעת לסבתא וסבא שלי. אני מצטערת, שאין לי סבא וסבתא, משני הכיוונים. אני מצטערת כי סבתא שלי, שקראתי לה אניו, נפטרה ואני לא שומעת אותה יותר מדברת בהונגרית.
תמונה מהאלבום המשפחתי: סבתא אניו, בביתה בהרצליה, אחי אלון ואני.
טראומה מהילדות, שנשארת כל החיים
הייתי בת 6 כשסבתי נפטרה.
מספר ימים לפני מותה של סבתי, הורי נסעו לנופש והשאירו את אחי ואותי אצלם (אחי היה בן שלוש ). אחר צהריים אחד נסענו סבא שלי, אחי ואני לבקר קרובי משפחה שהגיעו מארה”ב, ולנו במלון הילטון בתל אביב. ירדנו מהמונית מול המלון. סבי הלך לאט מאחור. סבתא החזיקה את אחי ואותי – כל אחד ביד אחרת. חצינו את מעבר החציה לעבר המלון. לפתע, ללא כל אזהרה, הגיע רוכב אופנוע ודרס את סבתא שלי. אנחנו הועפנו לצדדים וסבתי שכבה על מעבר החציה.
אני רק זוכרת את הרעש הנוראי של האופנוע שדרס את סבתי. שנים על גבי שנים שלא יכולתי לשמוע רעש של אופנוע לידי.
קמנו מהכביש וגם סבתי הצליחה להתרומם. סבי הכניס את כולנו למונית וחזרנו לביתם שבהרצליה. למקום הדריסה לא הגיעו משטרה, או אמבולנס ולכן גם לא נסענו עם סבתי לבית חולים. הורי שהתקשרו בערב שמעו מה שקרה, הגיעו מיד ולקחו את סבתי לבית חולים וכעבור מספר ימים היא נפטרה.
סבתא שלי הגיעה משם
סבתא אניו האהובה. אני כל כך מתגעגעת אליה.
לפני כמה שנים הבנתי פתאום שלא קראו לה אניו. קראו לה רחל. אניו זה בעצם אמא בהונגרית. אני שמעתי את אמא שלי קוראת לה אניו, והיה לי ברור שזה השם שלה. היא הגיעה משם. מאושוויץ. היא שרדה את התופת. תמיד הייתי גאה בסבתא אניו ובסבא אפו (אבא בהונגרית).
גאה בסבתא רחל ובסבא ניסן (הוריו של אבא שלי) וכמובן בסבתא רבה ציפורה, שעל שמה אני קרויה. אני גאה באנשים הגיבורים האלה, שאת תופת חייהם לעולם לא נבין ולעולם לא נדע באמת מה הם חוו.
שנים רבות עברו ואני התבגרתי והבנתי שאני גאה לא רק בהם אלא גם בהורי. שניהם בעצמם שורדי וניצולי השואה, כי הם חוו אותה על בשרם ושרדו אותה, עלו לישראל והקימו כאן משפחה וחיים חדשים.
פרחי משי ורודים
יש ימים, כמו היום, שבהם אנחנו מבינים כמה כל בני האדם עדינים ושברירים, כמו פרחי המשי האלה, הנעים ברוח. יש ימים בהם הכאב מכה בכל הכוח.
הורי שרדו את התופת, ניצלו ונשארו בחיים. הם הקימו משפחה חדשה, ואני ואחי, אנחנו למעשה דור ראשון. דור ראשון שנולד למשפחות שניצלו, ששרדו, שהגיעו לישראל, והקימו בה חיים חדשים. הסיפורים של סביי וסבתותי, של הורי, כמו של רבים רבים אחרים, הם לא ייאמנו. גבורה והישרדות. פחד, אימה, עצב בלתי נסבל. החיים שלנו כאן, גם הם, מערבולת של רגשות, מחשבות קיומיות ואירועים. אנחנו חיים בתוכנו, עם עצב עצום על חיים של משפחות שלמות שנקטלו ועם הזכרונות האלו אנחנו מטפחים חיים חדשים במדינה שהקמנו לתחייה, כדי שיהיה לנו מקום משלנו, שלעולם לא יגרשו אותנו ממנו.
לאמא שלי יש משפט, שכשאני מתלוננת על המצב בארץ, היא תמיד אומרת: “את לא מבינה איך זה לחיות במקום שלא רוצים אותך, במקום שבו את נרדפת”. ואני, באמת, לא מבינה, ומקווה שלא אני, ולא ילדיי, לא נבין זאת לעולם.
חיים חדשים במדינה שלנו
בסוף של הסיפורים המשפחתיים שלנו יש המון שימחה ואופטימיות, תקומה בארץ חדשה, הקמת משפחה, התבססות, לידת ילדים ונכדים. כל יום הוא חגיגה חדשה של חיים, של הושטת אצבע שאומרת: הנה לכם. לכם שרציתם במותי, שרציתם בהכחדת המשפחה שלי, העם שלי. זה היום שלהם – לא של ניצולי השואה, אלא של השורדים את השואה בגבורה ענקית. של כל אלו שהצליחו לקום, כל אחד מהתופת שלו, להתגבר ולשלוח שורשים לאדמה, גבעול, וניצנים, פרחים ופירות.
אני מדליקה היום נרות לכבודם.
לכבוד משפחות לוין, שמואלוביץ ופירסט.
לכבוד המתים שסביבי ולכבוד החיים.
אני גאה בכם ההורים שלי.
לזכרם של ששת המליונים.
אוו ציפי, כמה עצוב , דקר לי בלב ברמות קשות ): איזה סוף עצוב וכמה כואב לי עליך כילדה, סיפור קשה ואני גאה בך על האופטימיות והבחירה ביופי שאת אוספת סביבך והשלוה שאת מפיצה … גם לאמא שלי קוראים ציפי על זכר סבתא שלה , כנראה לא סתם התחברנו יקרה
אהובה שלי. אחת בלילה. ואני כולי צמרמורת מהסיפור שלך. כמה טראגי כמה לא הוגן.כמה החיים האלה מתעתעים.להנצל מהשואה ולהדרס על ידי אופנוע… לא נתפש.
כתבת מקסים בעוצמות ובעדינות.הגעגועים שלך אליה ואיך קלטת אותה דרך עינייך מסופרים כאן בצורה מרגשת ויפה.
תודה ששיתפת, שחלקת ושהארת את מה שאנחנו לפעמים שוכחים…
מרגש! גם התמונה
תודה מיכל(בן משה) . אני חושבת שהחיים פשוט מרגשים. ההישרדות, המלחמה היומיומית, של כולנו.
תמרי האהובה, תודה על התגובה המרגשת שלך. הסיפור של סבתא שלי באמת טרגי, והסוף שלה ככ מטופש וכואב. אין עליו סליחה, לפחות לא מבחינתי ולא יהיה לעולם. אני שמחה שזכיתי להיות איתה, ובעצם בכלל להיות בעולם הזה, לספר את הסיפורים שלהם. שמחה שהצלחתי לגעת.
מיכל(אגם) היקרה. הסיפורים האלה קשים ויש עוד סיפורים רעים שלא מסופרים, כי לא תמיד אפשר לספר הכל. היה קשה לגדול כך ולראות את אמא שלי סובלת וכואבת. היום לילדים אני אומרת לדבוק בסבים ובסבתות שלהם כי זה משהו מיוחד במינו, לא תמיד יש כזו זכות. זה לא קל לשאת שם עם מורשת וזכרונות, אבל אני יודעת שזו זכות. כנראה שלאין מקריות, כמו שתמרי אומרת.
ציפי, איזה סיפור עצוב, כל כך כואב לי על סבתך שלאחר ששרדה את השואה נהרגה מפגיעת אופנוע וכל כך עצוב לי עליך ועל אחיך שחוויתם כזו טראומה בילדתכם. אמא שלך באמת נשמעת בן אדם חזק, שעבר הרבה בחיים ועדיין נשאר אופטימי. שולחת לך חיבוק וירטואלי ואחד אמיתי תקבלי שניפגש.
הי מיכל, הרבה תודה על התגטבה מרגשת. שולחת לך חיבוקים בחזרה!
כל כך מרגש וכל כך מצמרר!!
ובסופו של דבר נשארים געגועים, זכרונות בלב ותמונות.
ציפי היקרה שולחת לך חיבוק ונזכרת שקראתי בעבר על סבתך, כמה עצוב לי על הטראומה שלך וכמובן על הסוף המר, גאה בך על הדרך שבחרת, על הכתיבה והזיכרון, מאוד מרגש ובטוחה שסבתא שלך גאה בך.
ציפי, פוסט מרגש וכואב ומרומם בנשימה אחת.
ציפי כל כך מרגש מטלטל ונוגע. הגרון שלי חנוק. כתבת ברגישות ובעוצמה ועם המון געגועים ואהבה. אלה הסיפורים שמחברים אותנו כי המספרים בלתי נתפסים ולפנים אין שמות. כל סיפור כזה הוא עוד פיסת חיים שאפשר לדמיין שאפשר להתחבר ורק כך לחוש באמת את הזוועה ואת הגבורה, את הכאב ואת האופטימיות השמחה. תודה ששיתפת
ציפי יקרה אני רואה את התגובות שלנו משנים קודמות ושוב שולחת לך חיבוק אוהב
מיכל אהובה, תודה על החיבוק ושולחת לך מכאן חיבוק חם בחזרה.
הכוחות שהיו לאנשים האלה, לחזור לשפיות, להקים משפחה.
צר לי לקרוא על סבתך, אחרי ששרדה את התופת, למות כך.
מרגישים את אהבתך אליה דרך המילים שלך.
גלית יקרה, החיים האלה ככ מורכבים, ולא קלים, ולהם, שבאו משם התופת היה בלתי נסבל, אבל החיים כאן היו אושר גדול. אני שמחה שהיא ראתה בגדילה ובפריחה של אמא שלי, אחרי כל מה שעברה, ושהיא הצליחה להקים משפחה. זה פיצוי מסוים. כל מה שבא אחכ, זה צער כבד, שנשמר אצלי לעד.