אני אוהבת את עירי, תל אביב, עם או בלי קונספציה.
מאיר ויזלטיר כתב עליה:
יש לי סמפטיה
לאומנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתיפח
אוטובוס מת
אוטובוס מת
אני אוהבת את השיר הזה, אני אוהבת את העיר שלי תל אביב.
אני יודעת שכשבנו אותה היתה לה קונספציה, היה תכנון, עוד מימי המנדט הבריטי. לאט לאט קרו בה דברים, כמו בכל עיר. היא סטתה לעיתים מהתכנון, היא עלתה בגבהים שהסתירו לתושביה את הים, אישורי תיכנון, לקויים לטעמי. היא הרסה את בית הספר הראשון שלה, את גמנסיה הרצליה, בכיה לדורות לדעתי (אמא של אבי, בן זוגי, זכתה ללמוד בו), וקרו בה עוד הרבה דברים טובים וכמובן שגם רעים. אבל, אני אוהבת אותה, אהבתי אותה תמיד. לא גרתי בה שנים ארוכות, אבל גם התגוררתי בה בה שנים לא מעטות, כולל בעשור האחרון.
אני אוהבת אצלה את הטיח המתמוטט, את התריס המתיפח ודווקא אוטובוס, שכמעט מת, ראיתי בעיר אחרת, בבאר שבע. אני אסטה מעט מתל אביב, ואספר לכם את הסיפור. יום גשום אחד נסעתי, עם אימי בבאר שבע, לכיוון עומר, בה התגוררנו. אני הסתכלתי כהרגלי על המתרחש מולי והנה חלף על פנינו אוטובוס ישן, כשלפתע נפלה ממנו, על הכביש, פלטה ענקית, שנראתה לי כמו התחתית של האוטובוס. חיכיתי לראות מה ומי נופל מהאוטובוס, אך כלום לא נפל יותר, והאוטובוס עצר, והנוסעים ירדו. אני דמיינתי לעצמי את האוטובוס מת. כמו כל חפץ, שהגיע יומו.
אני חוזרת לתל אביב, וזה כבר תריס שמח:
תריס מתיפח
השיר מדבר על ‘תריס מתיפח’ ויש רבים כאלה בעיר, אבל יש גם רבים רבים שמתחדשים והם יפים ושמחים. אני עוברת ברחובות, בדרך לפגישה עם חברה בבית קפה אהוב. התריסים החדשים, עם המרפסות הארוכות והעציצים הירוקים קוראים לי. קוראים לי לגשת, ללטף, לצלם. מאתגרים אותי בשקט: מי גר כאן? מי זה שהחליף את התריס המתיפח? מי שתל את הצמחים הירוקים, הישקה וטיפח וזכה לפרחים הורודים הקטנים?
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב
כיכר הבימה והגינה
ההורים והילדים הקטנים יוצאים מהבתים ויושבים בגינת הפלאים של הבימה. מוזיקה יוצאת לכל הכיוונים ממדרגות העץ, נוגעת לא נוגעת באנשים. כלבים נמשכים ברצועה, ילדים מסתובבים, רוכבי אופניים מדוושים, ילדים ומבוגרים נכנסים לבריכה היפה, ששלטים מוטבעים בה – נא לא להיכנס למים. חם בחוץ, ואין דבר שגורם לנו שימחה גדולה יותר ממים. אז נכנסים גם לשם.
אוהבים אותנו
תאטרון הבימה והרחבה לידו נמצאים במרכז של תל אביב. מתחתיהם נבנה חניון ענק, שכמעט תמיד אפשר למצוא בו חניה. לתושבי העיר, שנמאס להם להתאמץ ולהתעקש על חיפושי חניה. גם אני בינהם, ומתחת לכיכר, בחניון, יש לנו, התושבים, הנחת חניה ענקית, כי אולי אוהבים אותנו בעיריה, ואם כן זה מרגש 💗
אני ממשיכה ללכת, חוצה את הרחבה הגדולה של התאטרון בדרך לקפה. עוצרת ליד בריכות מים קטנות, שמתכנני העיר דאגו לבנות. בחום הגדול ובלחות שסביב המים הניתזים במפלים הקטנים של הבריכות הללו מחזירים מעט אוויר נעים לפנים.
במציאות העיר הזו מרגשת
עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת
יש לי סמפטיה
לאנשים מתיאשים בתל אביב
אני מוצאת בתל אביב מציאות נוספת על זו שהשיר בחר לתאר. תל אביב היא עיר, שכמו ערים אחרות יש בה גם נושאים מיאשים, אבל בעיני היא בעיקר ‘מרגשת’. היא מלאה בצדדים יפים, בזכרונות נעימים. בשבילי היא בכלל לא “מאורת פיח נואשת”. יש לה חלקים כאלה בדרום העיר, בקירבה לתחנה המרכזית הישנה וכמובן שגם לזו החדשה יותר. אין ספק ששם הטיח נואש, נואש מתקווה להינצל ולהיות חלק מרכזי ואהוב של העיר. אולם, לא צריך להתייאש לגמרי, מההיכרות שלי עם העיר גם החלקים האלו ישתנו לבסוף לטובה. הם נמצאים במקומות מרכזיים, שהופכים עם השנים ליקרים מדי להזנחה.
יש לי סמפטיה למתיאשים
יש לי סמפטיה לאנשים באופן כללי, גם לאלו שמתיאשים בתל אביב. מאד יקר כאן לגור. יקר כאן מאד לקנות, יקר לשים את הילדים בגן, לקחת מטפלת, להסתפר אצל הספר השכונתי. אבל מי שחי כאן הרבה זמן מכיר את המקומות הנסתרים. את הרחובות השקטים עם הגינות הנחבאות והחנויות הקטנות. את הספר שכולם מגיעים אליו והמחירים שלו הגיוניים. את הקניות שעורכים בחנויות יקרות אבל רק סופי עונה. את חנות הספרים שמוכרים בה ספרים עם פגמים קטנים, ולכן הספרים בה זולים, את הקפה השכונתי שנותנים בו הנחה לשכנים.
לא לשכוח לעזור
אני הולכת ברחובות הקטנים, מציצה לתוך החצרות, מבעד לגדרות ורואה כמעט בכל חצר אופניים קשורים, או פשוט מונחים ליד הכניסה לבניין. אין דרך קלה ונעימה יותר, חוץ מללכת ברגל, מאשר לרכב על האופניים ברכבי העיר. על גדר אחרת, נמוכה מבטון, מחכה לי המשפט הזה:
לא לשכוח לעזור, לא משנה למי. תמיד אפשר וצריך לעזור. גם לנו לעצמנו, שלא נעמוד תמיד אחרונים בתור. לעזור לעצמנו לא להתייאש, גם אם מתאמצים מאד, לזכור להתרגש.
תמיד להתרגש
איך אפשר שלא להתרגש? אני מסתכלת מסביב, מרימה את העיניים למרפסת, ושם יושב לו זוג נאהבים, 2 פסלים על אדן החלון. כמו להזכיר לבעל הבית ולנו שהולכים על המדרכה, אורחים לרגע, מה באמת חשוב. חשוב הכאן והעכשיו ומי שאנחנו ומה שאנחנו עושים עם עצמנו ועם מה שיש לנו לתת.
קפה עם חברה
ישבנו 2 חברות, אחר הצהריים של יום מהביל. היא עם קפה קר ואני עם חם. תערובת מרירה של קפה טעים. אני מוסיפה סוכר ואוכלת מהמתוק. ישבנו ודיברנו, וקשקשנו וצחקנו. אחכ המשכנו לדבר, וחקרנו, ולמדנו ושוב קשקשנו ושוב צחקנו. כי ככה זה עם חברות. קפה הוא לא רק קפה. קפה הוא אווירה, משב של רוח נעימה לנפש ולנשמה. כשסיימנו עם הקפה קפצנו לקנות מתנה ואחר נפרדנו כל אחת לדרכה. היא ברכב שחיכה לה, בלי רפורט ליד המדרכה, ואני ברגל לחניה שלי מתחת לרחבה היפה של תאטרון הבימה.
בדרך חיכתה לי גינה עם פרחים ורודים, כל כך יפים הם היו וידעתי שאני בת מזל. מטיילת בתל אביב, עיר עם סמפטיה, בדרך לאוטו שמחכה לי בחניה הגדולה. נוסעת הביתה לבעלי האהוב, ואולי אפילו אזכה לראות את אחד הילדים היקרים שלי בין המקלחת ליציאה שלהם עם החברים.
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סמפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב
ציפי יקרה, איזו זכות הייתה לשבת איתך עם הקפה הקר.הבראוני הקטנה והאישיות הקורנת שלך הפיצו אירופה ברחבי הקפליקס. תענוג.
גם אני מאוהבת בתח אביב עמוקות. מאחורי כיכר הבימה יש את גינת אברהם היפה שתכנן אברהם קרוון, אבא של דני מהכיכר הנוכחית.היום יש בה סניף מקסים של לאבאיט עם ספרים מחנות "המגדלור". עונג.
טלי המקסימה, היה לי נורא כיף ואני שמחה שהצלחתי להעפיל על החום שהיה בחוץ ולשדר דקות אירופאיות🌞 פעם הבאה נעשה לנו טיול מסוג אחר, תל אביב מפתיעה בלי הפסקה! מכירה היטב את גינת אברהם ולאבאיט שלידו, אבל בחום של הקיץ אבור להתקרב לשם….מנסיון😃תודה על אירופה.
ציפי! הקסמת לי את הסופ"ש. הפוסט שלך ישמח אנשים מתיאשים בתל אביב. וגם לא מתייאשים. וגם לא בתל אביב. כתבת מקסים ומרגש, אהבתי את תל אביב שלך
שמחה ששימחתי והפכתי את החום הזה לסביל יותר😃 שמחה שריגשתי ומקווה שאצליח בכך תמיד!!
ציפי, פוסט מקסים ומלא אהבה. כל אחד בוחר לראות את מה שהאמת הפנימית שלו אומרת לו ואת רואה את היופי, האהבה והצורך בעזרה לזולת. אני לא תל אביבית ואפילו רחוקה מזה מאוד אבל היתה תקופה (עצובה יש לומר) שבה ביליתי בעיר המון ואני יכולה להעיד שכל מילה שלך אמת. גם מאיר ויזלטיר צודק ונדמה לי שהוא באמת כתב מתוך סימפטיה רבה על הכרך הלא מושלם הזה. מאחלת לך ולכולנו שנמשיך לראות את היופי.
הי זיוה,ריגשת אותי מאד עם התגובה שלך. מצטערת שהיתה תקופה עצובה,גם אני לא יודעת על מה נסובה. מה שכן אם הצלחת לראות שם את היופי והאינטימיות זו זכות. את צודקת לגמרי בכך שכל אחד רואה דברים אחרים וגם בוחר לראות דברים אחרים. ברור גם לי שחם, לח, לא תמיד משופץ, מזיעים ואולי אין מספיד צל. אבל- יש ככ הרבה ונכון שאני מעדיפה לראות את היש. גם לי ברור שויזלטיר אהב את העיר ואת אנשיה. בכל מקום יש מתיאשים אבל הכי חשוב שיש מתעקשים! תודה על הכנות ואמן!
ציפי, פוסט אופטימי מלא אור ויופי. את מסתכלת במבט אוהב על תל אביב ונראה שהעיר מחזירה לך אהבה. יש בפוסט שלך הרבה נחת מהעיר על פגמיה וחולשותיה על חמדותיה ומכמניה. נהנתי לקרוא.
תודה יפעת על הרגישות, אני מניחה שיש בכך מן האמת שאם אוהבים מחזירים אהבה💖 זו כנראה הדרך הנכונה להתנהג תמיד. שמחנ שנהנית.
פוטס מקסים ואת יודעת שאותי לא צריך לשכנע על תל אביב.
זורמת לי בעורקים.
כל אחד רואה אותה אחרת אבל בסופו של דבר או שאוהבים אותה או שלא…כמו ניו יורק כמו פריס כמו לונדון.
בשבילי היא תמיד בית, בית שנולדתעי בו וגדלתי בו, למרות שהיום היא כבר די שונה מהתל אביב בה גדלתי.
אהבתי את ההתבוננות שלך עליה, הזכרת לי את הפוסט שכתבתי על תל אביב. אני ממש זוכרת כמה התרגשתי כשכתבתי אותו.
הרגשתי את זה גם אצלך. זה כמו לכתוב מכתב אהבה למישהי…
ויש לי תמיד סימפטייה לאנשים מרגשים ומתרגשים בתל אביב. כמוך.
בקשר לזו ששתית איתה קפה, אני כל כך שמחה על השידוך. אתן לגמרי קפה ובראוניס ביחד….
תמרי האהובה, ככ חכמה ורגישה. צדקת בכל מה שכתבת, גם בסיפא וגם ברישא😃
יודעת כמה את אוהבת את העיר הזו, וזו באמת זכות גדולה, לדעתי לגדול בה. אני גדלתי בה מגיל של מספר חודשים עד גיל ארבע, ואלו מעט מדי זכרונות, אצלך הם חזקים ורבים וזה כיף. אני בונה לי זכרונות ואני שמחה שכך, שאני יודעת ליצור אותם ושאני יכולה. מקווה שהקישורים יהיו תמיד טובים!
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל מרוב שכתבת את תחושתיי לגבי תל אביב, התאהבתי בך, ובתל אביב, מרגישה מסתובבת בה כתיירת מסונוורת, לא קולטת שאני גרה בה כבר למעלה משנה ועדיין מתרגשת מהדברים הקטנים שנמצאים לנו ממש מתחת לאף. נתת לי רעיון, עוברת לפרטי.
תודה על פוסט עם סימפטיה לאנשים ולתל אביב
נטלי היקרה איזה כיף שהתאהבת בי ובתל אביב💓 והאמת שבתל אביב להתאהב, לדעתי זה ככ קל. מספיק למצוא בית קפה קטן, ירקן חמוד וסופר קרוב ואת מסודרת. חוץ מזה, מנסיון כלב זו שיטה מושלמת להתקבל לחברה קטנה ןשכונתית, שדרכה לומדים על כל מה שקורה בסביבה שלך ואפילו בעיר כולה. שווה לנסות! תודה על התגובה המרגשת שיש בה מלא סימפטיה😃
אמנם כבר כמה שנים שאני לא תל אביבית אבל הרבה זמן שלא התגעגעתי ככה
הילה היקרה, מההכרות שלי איתך את מכירה את תל אביב ככ טוב וגעגוע טוב זה מעולה, אני מחכה לפוסטים שלך על תל אביב😃
אני כל כך אוהבת את העיר הזו. היא עיר שכיף פשוט לשהות בה ולראות את הישן ליד החדש וכל השכבות הנוסטלגיות למיניהן. כמה אני מתגעגעת לגור בה. אולי אחזור יום אחד… מי יודע?
קרן אני נורא מבינה אותך. ישן וחדש וזר ואחר ומוכר הכל יש בה בעיר הזו. מאחלת לך, שאם תרצי לחזור ולגור בה, שזה אכן יקרה💛
אני מהאנשים שמתאגדים מתל אביב, עיר אהובה עלי במיוחד, יופי של פוסט , שמחה שזכיתי להיפגש איתך בתל אביב לא מזמן (:
מתרגשים (:- תיקון
ציפוש, איזה פוסט מרגש,נהנתי מאד לקרוא אותך כמו שאת יודעת יש לי סימפטיה לתל אביב…אלופה !!
ורד אהובה מתרגשת תמיד לקרוא את התגובות שלך. אני יודעת כמה את אוהבת את תל אביב. תודה.