מצלמת יופי

אם ישאלו אותי כרגע מה התשוקה שלי, יש לי תשובה בשליפה, לצלם.

התשוקה שלי לצלם

לאו דווקא בעדשה מסוימת. לאו דווקא באור שיהיה לי בו נוח ונעים.

לאו דווקא דרך לימוד של טכניקות ומתודולוגיה מסודרת.

לאו דווקא מזווית מיוחדת במינה.

פשוט לצלם, בספונטניות ובדרך שלי.

התיכון שבו למדתי היה בית ספר מקיף, היו בו מגמות של אומנות ומגמות עיוניות. היתה בו מגמה ללימודי צילום, 4 שנים בהן לומדים לצלם. אני לא למדתי במגמה הזו, אני למדתי ביולוגיה. כשהייתי בצבא עברנו עיר, ובתיכון אחר, קרוב לבית החדש שאליו עברנו, אח שלי למד לצלם. היום הוא כבר לא מצלם. אני מצלמת. בלי ללמוד, כמעט כלום.

אבי, בעלי, קצת מלמד אותי. כשהוא היה צעיר יותר הוא למד לצלם בשחור לבן ואפילו היה מפתח את התמונות לבד.

אבי הוא בחור טכנולוגי, ואני כל כך אנלוגית. הוא מסביר לי על צמצמים ואני חושבת איזה יופי של תמונה תהייה לי כשאצלם אותם. הוא מסביר לי על מהירות הצמצם וכמה אור נכנס לעדשה ואני כבר מרחפת על קרני האור שנכנסות לעדשה.

קוראים לי ציפי ואני מצלמת. אני הולכת ברחוב לתומי, וחייבת לצלם. אני רואה משהו ממול ואני חייבת לקחת אותו אלי, בצורה החדשה שלו, אצלי, הוא כבר שלי, הוא כבר אחר.

בדרך כלל כשאני מצלמת אני מצלמת אסתטיקה ויופי.

 הכל תלוי בנקודת המבט

את ימי השישי אני מקדישה לזמן זוגי, שלי ושל אבי. מידי פעם יש אירוע שמתנגש בקדושה הזו של הזמן הזוגי. סדנה שזה הזמן היחידי שבה היא מתקיימת, מכירה שתכננתי להגיע אליה. גם אז, אני משתדלת להקדיש לי ולאבי זמן זוגי, לפחות בשעות הבוקר המוקדמות.

בזמן הזוגי שלנו אנחנו מסתובבים בכל מיני מקומות, בעיקר בתל אביב. אנחנו שותים קפה, בעיקר בקפליקס, בסניפיו השונים. אחרי הקפה, אנחנו יוצאים לטייל. אבי שואל לאן, ואני מובילה אותו, לכיוון שהלב והרגליים שלי דוחפות. כמעט אף פעם אני לא מתכננת כיוונים, מעטות הן הפעמים שמראש אני רוצה להגיע למקום מסוים, בדרך כלל, הכיוון ספונטני. בטיולים שלנו אני מצלמת. אני תמיד רואה משהו שמושך לי את הלב ואת העיניים. אני רואה פרטים קטנים, שכבות, צמחים, שמיים ואדמה שמושכים אותי אליהם.

מעטות הפעמים בהם אבי רואה את מה שאני רואה ומצלמת. עם הזמן הבנתי שאנחנו לא רואים את אותם הדברים, גם כשאנחנו צועדים באותה הדרך. כל אחד מאיתנו רואה את הדברים אחרת, ולפעמים אפילו לא רואה בכלל. חולף על פניהם. אני רואה ומצלמת.

הכל תלוי בנקודת המבט האישית.

תלמידה לנצח

הראש מלא בנושאים ועניינים, במחשבות, זכרונות, תמונות והחלטות. אין כמעט רגע שאני יכולה לחשוב עליו, בתוך היום, שבו הראש שלי יהיה ריק. זה דבר נדיר שמצריך מחשבה והרבה מאד ניסיון. כשלמדתי יוגה, כשתרגלתי יוגה 11 שנים, הצלחתי לרוקן את הראש. אפשר לקרוא לזה מדיטציה, אפשר לקרוא לזה תירגול של השקטת הנשמה. כל שיעור שלנו התחיל עם ישיבה, התכוונות ונשימות. למדנו לרוקן את הראש שלנו ממחשבות, בעיקר כדי להיות כאן ועכשיו. כדי להצליח להתנתק מכל הכובעים שהייתי בהם, עד שהגעתי לשיעור, עד שהפכתי להיות תלמידה. הרחקון של הראש ממחשבות הוא חובה.
בזיכרון שלי נחקק משפט, שהמורה הנפלאה שלי, ענת רון אמרה. אני לא זוכרת אותו במדוייק, אבל זה היה בערך כך: מורה טוב הוא מורה שאף פעם לא סיים ללמוד. הוא נשאר תלמיד לנצח.
אני אמצתי ללב את המשפט הזה. אני לומדת כל הזמן.

אני אף פעם לא מלאה באמת. בחודשים האחרונים אני מרחיבה את הגבולות שלי בצילום. השתתפתי ואני ממשיכה להשתתף בסדנאות צילום של חברתי המוכשרת נתלי תמיר. לנתלי יש בלוג מיוחד במינו,  מלא השראה, צבע וצילומים נפלאים. הוא נקרא: מתחת לאף . הכרתי את נתלי דרך הקריאה בבלוג שלה. אני מאד ממליצה להיכנס אליו, למי שלא מכיר אותה. נתלי מעבירה סדנאות צילום בטלפון הסלולרי  ומבחינתי, העיקר בהן היא הרחבה ומתיחת הגבולות של ההשראה. בקישור שהבאתי לבלוג שלה תמצאו קישור לסדנאות השונות.

בזמן האחרון למדתי ממנה לצלם הפוך על הפוך. אני תלמידה ניצחית, אני מקווה שככה זה יהיה תמיד.

#הפוךעלהפוך

התמקדות בכאן ועכשיו

במשך שנים רבות תרגלתי יוגה. מהתרגול של היוגה למדתי לרוקן את הראש ולהיות כאן, להיות נוכחת. אני כל הזמן לומדת וכל הזמן מתרגלת את זה בראש. אחרי 11 שנים עזבתי את היוגה ועברתי לתרגל פילאטיס מכשירים. בשיעור הפילאטיס המורה מסבירה כל מיני דברים ובראש שלי מתגלגלות המחשבות וטסות לי החוצה, לפעמים ללא שליטה. אותי זה מצחיק וגם את המורות שלי.

אחר כך בשקט עם עצמי אני מבינה שאני לא שם, אני לא נמצאת בתרגיל, אני במקום לגמרי אחר. אני חוזרת להתמקד בכאן ובעכשיו וההרגשה שלי אחרי זה מתגמלת.

התירגול של הפילאטיס הוא באמת רק דוגמה. יש חשיבות עצומה להיות כאן ועכשיו בכל פעולה שלנו ובכל זמן. זו הצורה היחידה בה נוכל להקדיש את כל המשאבים שלנו לנושא בו אנו עוסקים. אם זה לשבת לקפה עם חברה ואם זה כשהילדה שלי מספרת לי משהו. התוצאה של מה שאני עושה משתנה לגמרי כשאני ממוקדת ומרוכזת והמוח שלי שקט ולא טס לארבעת כנפי העולם.

טיול עם חברה ביפו וקפה שכונתי

השבוע הצטרפה אליי נתלי תמיר לטיול במתחם, שהפך לבית השני שלי, מתחם נוגה ביפו. כשרק הכרתי את האזור הזה, השמות שלו עשו לי טוב: תירצה, סגולה, רוחמה, נחמה, דיצה, פוריה, בת עמי. זה כל כך מצא חן בעיני מתחם  שכולו נשים. מקום אורבני, עם גינת שעשועים גדולה, בתים יפים, חנויות מיוחדות, בתי מלאכה קטנים, של פעם וקפה אחד ביתי ואהוב – קפליקס. את הטיול שלנו התחלנו כמובן עם כוס קפה חמה וטעימה בבית הקפה השכונתי.

התשוקה לצלם

אנחנו חיים מתוך תשוקות, מתוך דחפים, רצונות ומחשבות.

לנתלי ולי יש תשוקה לצילום. לכל אחת מאיתנו יש הסתכלות אחרת על אותם דברים, נקודת מבט שונה. זר שהסתכל עלינו באותו היום, ואני בטוחה שהיו כאלה סביבנו, כנראה צחק. כל פינה שנכנסנו אליה היתה כר מלהיב לצילומים. אף אחד לא אמר לנו די. אף אחד לא שאל אותנו מה אנחנו מצלמות. אף אחד לא התעצבן עלינו, שלא זזנו מהמקום אליו הגענו ורק צילמנו. אף אחד לא הפריע לנו ולתשוקה שלנו לצלם. צילמנו ללא הפסקה, מתוך התשוקה לצלם.

למצוא את מה שלא מובן מאליו

אני יודעת ששום דבר הוא לא מובן מאליו. זה משפט, שבמערכת היחסים שלי ושל אבי, יש לו מקום של כבוד. שום דבר לא מובן מאליו, ואסור לקבל, אפילו את הדברים הקטנים כמובנים מאליהם.

גם בצילומים שלי אני מבינה ששום דבר לא מובן מאליו.

אני שמחה שקיבלתי יכולת שכזו, להתבונן ולראות פרטים קטנים.

כשהסתכלתי אחורה, לנסות ולהבין מתי זה התחיל, הגעתי לנינה. הכלבה שלי, שנפטרה לפני שנתיים. חזרתי לטיולים שלי איתה בגנים שסביב הבית שלנו. הייתי מסתכלת עליה ומסתכלת במקביל על הדשא ועל המדרכות. כל הפרטים הקטנים נגלו לי. ראיתי דברים שאף אחד לא ראה. מאז אני ממשיכה לראות כל מיני דברים. הבנתי שזו מתנה, שזה לא מובן מאליו.

הגבולות לא משתנים, התוכן כן

הטיול שלנו במתחם נוגה הסתיים. אני נמצאת שם לא מעט. בכל פעם אני שותה כוס קפה אחרת. הגודל של הכוס שלי נשאר בדרך כלל אותו הדבר. לעיתים היא בינונית ולעיתים גדולה, ותמיד מוסיפים לי 2 סוכר. התוכן שלה משתנה כל שבוע. כל שבוע אני שותה קפה ממקום אחר בעולם. הרחובות בהם אני מסתובבת הם אותם רחובות. התוכן שלהם משתנה כל שבוע. כל שבוע אני מוצאת בהם מטמונים קטנים, אוצרות חדשים.

אני שמחה שאתם מצטרפים אלי לטיולים האלה. הקריאה שלכם בבלוג, התגובות שלכם, ההשראה שאני יכולה להביא לכם, כל אלו בשבילי מיוחדים במינם והם לא דבר מובן מאליו.

מילה אחת תודה

אני אומרת תודה לשנה שעברה אותנו לפני שבוע, לשנת 2017.

אני מברכת בשימחה רבה את השנה החדשה 2018.

אני אומרת תודה לכם, הקוראים היקרים של הבלוג, שעוקבים, אם מההתחלה שלו, אם החדשים.

אני אומרת תודה לכל מי שמגיב, לכל מי שאכפת לו ממה שאני כותבת.

אני אומרת תודה לכל מי שמציע הצעות ולכל מי שמבקר.

אני אומרת תודה לכל מי שהעריך את מה שאני עושה בבלוג.

אני אומרת תודה לכל מי שמקבל מהבלוג השראה, שלווה ואהבה.

אני מאחלת לכם, קוראי שנה פוריה, שנה מוצלחת בכל דרך שבה תבחרו ושנה עם הרבה אהבה לסובב אותכם.

תגובות, הערות

אשמח מאד לשמוע מכם תגובות והערות על הפוסט.

אשמח לדעת מה מעניק לכם השראה, הנעה לפעולה, כל מה שעולה בדעתכם כשאתם קוראים את הפוסט.

מבטיחה לענות על כל מה שתעלו.

מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים: