בעולם של כתיבת הבלוגים ובעצם של הכתיבה בכלל, מדברים הרבה על כתיבה אותנטית, כתיבה אמיתית ומקורית. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה, וראיתי את זה גם אצלי. פוסטים שאני לא משקיעה בהם את הנשמה שלי, את הנימים החבויים שלי, תמיד יהיו פחות מוצלחים, מאשר פוסטים שבהם אני חושפת את המחשבות והרגשות שלי.
על כתיבה וצילום אותנטים
אני תמיד מעדיפה לדבר ולכתוב על עצמי ואם הדברים לא קרו לי, אז אני כותבת עליהם מתוך נקודת המבט שלי. כתבה את זה באופן מפורש המשוררת האהובה עלי רחל, בשירה ‘רק על עצמי’:
“רק על עצמי לספר ידעתי.
צר עולמי כעולם נמלה,
גם מסעי עמסתי כמוה
רב וכבד מכתפי הדלה. ”
גבולות החשיפה
את גבולות החשיפה שלי בכתיבה אני יוצרת עם השנים, ואני מרגישה שככל שהשנים עברו כך גם הם הולכים ומתרחבים. אני מוצאת בזה המון יופי.
כשאני מדברת עם חברות בלוגריות, תמיד עולה נושא החשיפה שלנו ככותבות. עד כמה אני חושפת וכמה אני מגלה. כמה אני משאירה בפנים, לעצמי ולא מוציאה לאוויר העולם. זה מאד טבעי שיהיו לנו גבולות אישיים ושהם יהיו שונים מאחד לשני. כשאני קוראת פוסט בבלוג אחר, אני יודעת שמי שכותב את הפוסט נחשף בגבולות שהוא מרשה לעצמו, וזה בסדר גמור מבחינתי.
כל מי שכותב חייב לדעת שלא לעבור את הגבול הדק שבו החשש שלו מחשיפה, ולאו דווקא חשיפת יתר, גורם לכתיבה שלו להיות בנאלית, לא מחדשת ובעצם לא מעניקה שום דבר לקורא. לא פעם קרה לי ואני בטוחה שגם לכם, שהפסקתי קריאת פוסט כזה באמצע. השנים שעברו מאז שהתחלתי לכתוב הבהירו לי שאם לא אחשוף את עצמי בעדינות בכתיבה שלי, אתם, הקוראים שלי, לא תשארו כאן לקרוא.
הצד השני של החשיפה הוא שאם אחצה את הגבולות שלי, שנבנו עם השנים ועם הניסיון, התוכן עלול להפוך לרכילותי, מעין פורנוגרפיה של הנפש, ואני לא ארגיש נוח עם ביטוי עצמי כזה. החוכמה היא לדעת להלך על הגבול הדק שבין חשיפה מועטה מדי וחשיפת יתר.
כתיבה אותנטית – כתיבה מהלב
אני מרגישה שעם השנים הכתיבה שלי התבגרה, ביחד איתי. היא השילה שכבות וחלפה מעל משוכות, שהטלתי עליה בשנים הראשונות לכתיבה שלי. זה לא תהליך קל, אבל הוא מתגמל. יש הקבלה בין הגוף והנפש שלנו, ואני אסביר למה הכוונה בדוגמה מאד פשוטה:
אם במשך שנים רבות נאכל אוכל לא בריא או נעשן, נהפוך את העורקים שלנו לצרים. בתהליך הזה מרגישים לא טוב, עד שבשלבים מאוחרים יש מי שמקבל התקף לב. ככל שנאכל באופן בריא יותר ולא נעשן, כלי הדם שלנו ישארו רחבים ובריאים ונוכל להמשיך ולתפקד כראוי.
התהליכים שעוברת הנפש שלנו, זהים: ככל שהכתיבה, שאצלי היא הצינור שמוציא החוצה את אשר על ליבי, תהייה מסוגרת ומוגבלת, אני ארגיש לא טוב עד כדי חוסר טעם בכתיבה עצמה. התוצאה תהייה פוסטים לא אותנטיים ולא ראויים לקריאה. אני המבקר הכי נוקב של עצמי ואני מרגישה מיד את הזיוף.
לא משנה על מה אכתוב, תמיד המחשבות שלי, הרעיונות שלי, הנשמה והלב, מוצאים את עצמם כאן בתוך הפוסטים.
תמונות מצורפות
לתמונות בפוסטים שלי יש חשיבות מאד גדולה. הן אומרות הרבה, הן מסבירות לכם חלק מהטקסט, הן מכניסות אתכם לאווירה שאני מבקשת ליצור בכל פוסט.
לצלם אהבתי עוד לפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג, אולם רק בעקבות התפתחות הבלוג התחלתי להתמקצע בצילום. עם הזמן הבנתי את החשיבות העצומה של התמונות בפוסט, וכן את החשיבות של האמירה שלי, שהצילום שלי מביע.
לפני כ – 2500 שנים אמר קונפוציוס, הפילוסוף הסיני, שתמונה אחת שווה אלף מילים. בימיו לא היתה מצלמה, לכן הוא כלל לא התכוון למה שאנחנו מתכוונים היום. קונפיציוס התכוון אז למבט שבו אדם מתבונן ולמה שהוא רואה בעיניו. אותה התבוננות יכולה לתת לאדם המתבונן הסבר והבהרה של הדברים, שלטענת קונפוציוס 1000 מילים לא יוכלו להסביר.
אני מסכימה עם קונפוציוס, כמובן, אבל גם עם התגלגלות הרעיון שלו לטכנולוגיית הצילום של ימינו, להקפאת המבט של הצלם, שבאה לידי ביטוי עם התמונה שצילם.
אני כותבת את הבלוג שלי כבר 7 שנים, התמונות שאני מצרפת לכל פוסט השתנו עם השנים. אתם יכולים לעצור כאן ולהסתכל בימיו הראשונים של הבלוג, לראות את השינויים.
מהות השינויים וחשיבותם
נראות התמונות
בהתחלה היתה לכל פוסט תמונה אחת והיא היתה קטנה מזו של היום. עם הזמן הבנתי שאני חייבת לצרף לפוסטים תמונות בגודלן המיטבי, כלומר, בגודל הגדול ביותר שהבלוג מאפשר לי, כמו שאתם רואים כיום.
כמות התמונות
בימיו הראשונים של הבלוג צרפתי תמונה אחת לכל פוסט ובהמשך 2-3. ככל שעבר הזמן הבנתי שעלי לצרף יותר תמונות, בעיקר כי הן עזרו לי לספר את הסיפור שלי באופן הכי טוב וברור. עם כמות גדולה יותר של תמונות הצלחתי להכניס אתכם הקוראים שלי לאווירה הנכונה.
הייחוד של התמונות שלי
כמעט כל התמונות שאני מצרפת לפוסטים שלי אני צלמתי, למעט תמונות שאני מצולמת בהן ופקשוטים, עליהם אסביר בהמשך.
התמונות הן תמיד מנקודת המבט שלי ומהזוית שאני בחרתי להציג. הן תמיד יהיו שונות אחת מהשניה, והן חייבות לעניין ולסקרן. אני תמיד מחפשת את הייחוד בכל תמונה, שיהיה בהן משהו מיוחד – תוספת קטנה/ זווית קצת אחרת.
כאשר אני מפרסמת פוסטים שבהם חשוב לי להביא פקשוטים (תמונת מוצר), ואני מקבלת תמונות כאלה מידי פעם, אז אני אביא את התמונות הללו, והן יהיו תמיד בליווי קרדיט לצלם, שצילם את התמונות.
* את התמונה שלי משמאל, שבה אני שוכבת ומצלמת צילמה טל בר, בסדנת צילום בסלולרי של נתלי תמיר. בתמונה מימין אתם רואים את מה שראיתי ברווח הצר והארוך שאני שוכבת לצידו.
פוסטים באים באהבה או שלא באים בכלל
מוזמנים לשמוע את אהוד בנאי שר באהבה גדולה:
בפוסט שלי מצלמת יופי כתבתי שהתשוקה שלי היא לצלם. לא התייחסתי שם לכתיבה שלי. הכתיבה שלי מגיעה ממקום אחר, ממקום של צורך. פעם קראתי, שמשהו כתב, שכשהוא כותב הוא סובל. הכתיבה מוציאה ממנו מחשבות ורגשות שלא תמיד נעים להתעסק עימם, ללוש אותם וללבן אותם.
בתחילת הפוסט הזה כתבתי שאני מתייחסת לכתיבה שלי כצינור שדרכו אני מוציאה החוצה את מה שזורם בנימי הנפש שלי. אני לא סובלת בזמן של הכתיבה שלי. אני כותבת מתוך צורך ומתוך מחויבות לעצמי. עם הזמן, לאחר שפתחתי את הבלוג והכתיבה בו הפכה לסדירה, המחויבות היא גם לכם, הקוראים שלי.
אני מחוייבת לעניין אתכם, להעניק לכם השראה, לקחת אתכם לטייל איתי בתוך מכלול הזכרונות שלי ובתוך הלב שלי. הפוסטים שלי באים מאהבה. אם אני מוצאת שפוסט אחד לא הגיע מתוך מחויבות ומתוך אהבה, הוא לא יפורסם. הפוסטים שלי באים לעולם הזה מתוך אהבה, אחרת הם לא באים בכלל.
בסדנת הצילום של נתלי התבקשתי לבחור מילה ואחר כך לצלם אותה. בשלב נוסף בקשה מאתנו נתלי לבחור שיר שילווה את המילה הזו. בחרתי בשיר הנפלא של אהוד בנאי: ‘כולם יודעים’. בתמונה הימנית יש בית ראשון ופזמון מהשיר (את התמונה עם המילים שלחה לי נתלי) והתמונה הימנית היא צילום שלי שנלווה למילה ‘אהבה’.
תגובות, הערות
אשמח מאד לשמוע מכם תגובות והערות על הפוסט.
אשמח לשמוע את הדיעה שלכם על חשיפה עצמית.
אשמח לשמוע מכם על הדרך שלכם להיפתח ולהיחשף, ואם זה חשוב לכם.
אשמח לשמוע משהו אחד שאם לא תעשו אותו באהבה לא תעשו אותו בכלל (חוץ מילדים 😍).
מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים:
התרגשת לקרוא, ובמיוחד לדעת, שהמפגש שלנו קשור לדברים…
תמשיכי. תמשיכי ליצור, לבטא, לשתף, ולתת לנו הצצה לדברים שאת בוחרת להכניס לפריים.
אפרת
אפרת היקרה, תודה לך על ההתייחסות והתגובות. אני שמחה שיש לי מקום משלי למחשות ולרגשות שלי. מקום שאני קובעת בי את החוקים והגבולות וחורשת את התלם שלי. תודה.
כתבה מעניינת מאוד,ויקרא אותה שוב.אוהבת את מה שאת מביאה,חושפת.
תודה רבה ומאד שמחה שאהבת!!
הרגשתי את הדרך שעברת, עם הפוסט הזה שלך, ציפי יקרה.
דיוויד בואי אמר פעם "אני לא יודע לאן אני ממשיך מכאן, אבל אני מבטיח שזה לא יהיה משעמם". יש לי התחושה שגם אצלך ימשיך ויהיה ככה מעניין.
יעל היקרה, הבנתי כבר מזמן שכלום לא מקרי. כת מצטטת את דיויד בואי, שאני אוהבת והוא היה איש חכם. בדיוק שבוע שעבר הייתי בערב שהוקדש לזיגי סטרדסט, אז כבוד לי שחשבת עלי דרכו. את צודקת שאני עוברת דרך, בעיני היא חשובה מאד ואני בטוחה שלא יהיה משעמם😊