זכרון יעקב בעיניים חדשות

יש בקרים שהכל מסתדר בהם כמו פאזל. הרקע כבר מסודר, החלקים משתלבים והתמונה, שנראתה מסובכת נוצרת מול העיניים. כזה היה הבוקר שלי כשהצפנתי לטיול המתוכנן לזכרון יעקב. התעוררתי לבוקר קייצי, ונעים. השמש לא הכבידה עדיין בשעה המוקדמת הזו. אבי התכונן ליום עבודה, הילדים עדיין ישנו את שנת החופש שלהם והבית היה שקט. התיק שלי היה מוכן כבר מהערב, עם מצלמה ומטענים ניידים מלאים. ידעתי שאני אצלם לא מעט תמונות בטיול הזה. אספתי קפה וחברה יקרה, ויחד נסענו לחוות את זכרון. יעקב

פינה חמה לזכרון יעקב

יש לי פינה חמה בלב לזכרון יעקב. לנסוע אליה זה תמיד מרתק. אני אוהבת את הבתים השלווים שלה, את הנוף שנשקף ממנה – מדרונות ההרים והים הכחול. אני אוהבת  את המדרחוב הציורי, את החנויות הקטנות. תמיד נדמה לי שיש בה יותר ממה שנראה כלפי חוץ. העבר של זכרון יעקב מלא בסיפורים, סודות ומסתורין.

חיו בה הטמפלרים, עד שגורשו מהמדינה, הקימו אותה בני העליה הראשונה, שכדי להמשיך ולהתבסס עזר לה בכספים רבים הברון רוטשילד (והיא קרויה על שם אביו – ג’ימס (יעקב) מאיר רוטשילד). והכי מסתורית בעיני, היא שרה אהרונסון (שמשפחתה היתה מהמקימים של זכרון יעקב) וחבורת ניל”י. בשכבת הגיל שלי אין מי שלא קרא את הספר “שרה גיבורת נילי” של דבורה עומר. הדמיון שלי עבד לא מעט בניסיון לחשוב מה עבר עליה ועל החבורה שבה פעלה. (המלצה עדכנית – לקרוא את הספר: “אות מאבשלום” של הסופרת נאוה מקמל-עתיר. הסבירו לי שזה ספר חובה ואני אקרא).

בטיול לזכרון יעקב הבנתי שהמשפט הזה: “כמו לשגעון, גם לאומץ אין גבולות”, תפור באופן אישי, כמו חליפה שתפר חייט, לכל מי שהגיע לזכרון יעקב, והקים אותה (1882). את המשפט הזה מצאתי בציור גרפיטי על הקיר של קן הצופים המקומי, לידו עברנו בתחילת הסיור בזכרון. המשפט הזה על כל פרושיו ומפרשיו, מתאים גם לכל מי שחלם, הרהר, תרם, ובנה מקום חדש, בארץ חדשה, שבאותו הזמן רק חלמה להיוולד. המשפט הזה נמצא בחזון של מי שיצר מקומות חדשים, של חולמים כמו הרצל, אנשי העליות, והתורמים הרבים לחזון, בזיעה, במעשים ובכספים. זכרון יעקב היא מבחינתי מקום שהוא גם הוכחה שחלומות מתגשמים, עם קצת (או הרבה) שגעון ואומץ, אבל גם משל להיווסדם של מקומות נוספים ורבים בארצנו הצעירה והגועשת.

בזכרון נפגשנו עם חברים בלוגרים, טיילנו בה, סיירנו בה, שמענו סיפורים, טעמנו ממנה והכרנו אותה קצת יותר לעומק בעזרת ההדרכה המסקרנת והמלהיבה של צהלה ברוש.

סודות המושבות

צהלה, שהיא מדריכת טיולים מוסמכת, לקחה על עצמה, מתוך אהבה ומסירות, להנגיש את זכרון יעקב לכל הקהלים והמטיילים שמגיעים לבקר. היא שמה לעצמה מטרה (והיא מצליחה בה באופן יוצא מן הכלל) של הפיכת הטיול לזכרון יעקב למרתק ומלא עניין. צהלה הסתובבה בין ותיקי זכרון יעקב והמשפחות שלהם. היא שאלה שאלות, בררה פרטים, חיפשה ומצאה את הסיפורים הכי מעניינים ומפולפלים שיש לזכרון יעקב להציע. בסופו של התהליך הארוך צהלה בנתה אימפרייה קטנה של סיורים, ימי גיבוש ומשחקי גיבוש מיוחדים לזכרון יעקב. על כל אלה תוכלו לקרוא באתר שלה, קישור אליו אביא בהמשך.

הקבוצה האנרגטית שלנו זכתה לטעימות מהמשחק “סודות המושבות”. צהלה בחרה למעננו, מהמשחק שלה מספר חידות, סיפורים וטעימות מהמדרחוב של זכרון. היה מרתק לשמוע את הסיפורים של צהלה, היה מאתגר ללכת בעקבות המטלות, והיה טעים מאד לטעום את מה שהכינו לנו. לצערי מסגרת הזמן שלנו לא איפשרה לנו לעבור על כל המשחק, אבל את השפנייה שתינו בנקודת הגמר.

קהילת בית אל

את הבוקר התחלנו בביקור מרגש אצל קהילת בית אל. זו קהילה קיבוצית (כ-800 איש), של נוצרים אוהבי ציון, אנשים צנועים, שנותנים אמונה ותקווה לחיים מאושרים. חברי הקהילה הגיעו לארץ (החל משנת 1963), וקבעו את מושבם בזכרון יעקב, בעקבות מייסדת הקהילה אמה ברגר. אמה ברגר, נוצרייה פרוטסטנטית, החלימה ממחלת הסרטן, ונשבעה להגר לארץ שבה חי העם הנבחר, כדי לעזור לו ולתמוך בו. היא, ואחותה אלזה ברגר, קיבצו סביבן קהילה של מאמינים אדוקים, ונשבעו לקיים את מצוות הברית החדשה בלבד. הם קנו בזכרון יעקב, כמשכן לקהילה, את בית ההבראה הנטוש של דורה שוורץ, ולאחר מהומות וחששות רבים מצד הקהילה היהודית של זכרון, החלו החיים הענפים והיצרניים של קהילת בית אל לפרוח. לחברי הקהילה אין רכוש פרטי, אין עיתונים, טלוויזיה ורדיו, בתי קפה או בתי קולנוע. יש להם גנים, בתי ספר, חדר אוכל משותף, מקהלה, בית הארחה לחברים שמגיעים לבקר, ובית אבות. יש להם להט ואהבה לעם ישראל ולמדינה שלנו. הם מסיימים לימודי תיכון והבנים מתגייסים לצבא, לתפקידים שונים, והבנות נשארות לעבוד לפי צורכי הקיבוץ והקהילה. לאחר הצבא הבנים לומדים לימודים טכנולוגים הנדסיים, ועובדים במפעלי הקהילה השונים. הנישואין הם בתוך הקהילה בלבד, במרחב שלה (חלקים של הקהילה נמצאים במספר מדינות בחוץ לארץ, כמו קנדה, שוויץ, הוגריה, הולנד, גרמניה וארה”ב). בשנת 2004 הם הפכו למתיישבי קבע והתיישבות הקהילה הפכה לקיבוץ. הקהילה אינה מיסיונרית, וחברים, שהעקרונות הנוקשים של הקהילה, לא מוצאים חן בעיניהם, עוזבים את הקהילה. בזכרון  יעקב יש לקהילה את מפעל כרמל, והמותג “דודה ברטה” ללחמים, דבש, ריבות, דברי מאפה שונים ושוקולד. הם מייצרים גם כריות ושמיכות פוך.

הקהילה התפרסמה בעיקר בשל המפעלים שלה למערכות סנון ואוורור חדרים. בכל הממ”דים בארץ מותקנות מערכות האוורור של הקהילה. לקהילה יש עוד מספר מפעלים לעיבוד שבבי והזרקת פלסטיק , הפזורים במקומות שונים בארץ, בדרך כלל בישובי ספר, ששם התרומה למדינה היא הכי גדולה מבחינתם (תעשיות בית אל). ניתן לתאם סיורים מודרכים לקבוצות, או להצטרף לקבוצה קיימת, אביא את הפרטים בהמשך.

בני הקהילה כיבדו אותנו בהרצאה ובשירת המקהלה שלהם. טעמנו מהלחמניות של המקום, בליווי הריבות המעולות, ובקרנו בחנות, שכל מה שהיה שם נראה כל כך טעים (את עוגת השטרודל הקפואה אקנה בביקור הבא).

זכרון יעקב הפכה, ככל שהסיור שלנו התמשך, למרתקת ומעניינת יותר ויותר. הרגשתי שאני תיירת בארץ שלי, בארץ המוכרת לי, במקום שהייתי בו פעמים רבות, ופשוט חלפתי על פני דברים, בלי לדעת, שאם קצת אקלף את השכבה החיצונית של המקום (שלעיתים כמו בעוגה, השכבה העליונה מעט מחוספסת וקצת קשה, אבל הפנים רך ומלא טעמים), מתגלה מקום רווי יצרים, מעשים ופעילות רבה וגועשת.

בדרך עברנו ליד המרכז לאומנות וקהילה, מקום שנבנה על ידי זוג חולמים, שהקים כאן מרכז עם גלריה לאומנות, מקום להעברת סדנאות ומקום לאירועים.

המשכנו ללכת והגענו למקום מיוחד בזכרון יעקב, לבית הפקידות של הברון רוטשילד, ששם נוסדה הסתדרות המורים ב-1903. בית הפקידות (הברון רוטשילד השתמש בשיטת הפקידות לשם ניהול ענייני התרומות וענייני המקום) עצמו הוקם ב-1893.

מוזיאון העליה הראשונה

בבית הפקידות של רוטשילד נמצא כיום מוזיאון העלייה הראשונה, על שמם של משה ושרה אריזון, (בהחלט קשר משפחתי אדוק לשרי אריסון של ימינו). נכנסנו לבניין שההיסטוריה שלו ושלנו לוחשת בדלתות וסיפי החלונות. הסיפורים נמצאים באבני הבניין ובמרצפות שלו. קבלנו הדרכה קצרה, וירדנו לקומת המרתף. במקום יש כמובן אפשרות לסיורים מודרכים של יותר משעה (לבניין 3 קומות, מלאות בתוכן ועניין בעלי חשיבות רבה לכולנו). במוזיאון מסופר הסיפור התקופתי של בני העליה הראשונה, שהגיעו לארצנו, חלמו ועשו. חיי האיכרים, השלטון הפקידותי, הנדיבים שתרמו כספים והקימו כאן חקלאות מפוארת. המוזיאון מראה תמונות של המייסדים של זכרון יעקב, משפחות שהגיעו מרומניה עם חזון, רצון ואהבה.

בקומת המרתף מצאנו כלים מתקופתם של העולים החדשים, רהיטים ובגדים, שנתרמו למוזיאון. מי שמבקר שם יכול להתלבש בבגדים ולהצטלם כבן התקופה. לרגעים אחדים שכחנו מי אנחנו, ושמחנו להתחפש ולהצטלם. אושרה פחימה ועופר קידר התלבשו והתאימו היטב לתקופה, תראו בעצמכם בתמונה שצילמתי.

המשכנו עם המשחק וההדרכה של צהלה והלכנו למדרחוב של זכרון יעקב. אני מאמינה שכל מי שטייל אי פעם בזכרון יעקב המדרחוב הוא אזור מרכזי בטיול שלו. המדרחוב ציורי, מלא חנויות בוטיק, יש בו מסעדות קטנות ובתי קפה מסבירי פנים. כל כולו נראה כלקוח מתוך ציור תקופתי. התחנה הראשונה שלנו היתה גלידת לה גופרה שבה כיסו לנו את העיניים וניחשנו סוגי גילדה שונים לפי טעמם. הגלידה מעולה וכולנו ישבנו למנוחת גלידה.

בזמן שהסתובבנו במדרחוב שמענו מוזיקה ושירים. הסתכלנו מולנו וראינו קבוצה גדולה של אנשים שמחים, בראשם הלכו מנגנים – גיטרה, אקורדיון ותופים. בר מצווה במעלה הרחוב. היה מרגש ושמח לראות את האנשים מסתובבים, מנגנים ושרים. מתחברים עם האזור ועם הסביבה.

הסתובבנו במדרחוב, נכנסנו לחנויות ופגשנו אומנים מכל מיני סוגים. זכרון יעקב מלאה במקומות קטנים ויפים.

המשכנו לשחק וגילנו את המרכיבים (הרבים!) של סנגריה טעימה ביותר ב”גרינגוס”, בר לטיני, שעשה חשק לשוב אליו בערב.

את הפסקת האוכל שלנו בילינו בארוח נדיב ורחב לב במסעדת “המייסדים 16”. אכלנו בה פיצות בשריות, פוקאצ’ות, אסדו, סלטים ולא הפסקנו לצלם. כולנו צילמנו, ואחרי הצילומים התיישבנו לזלול את הכל, והיה טעים!

בשביל הנשמה עצרנו במרכז ההדרכה של “Lavido” . לבידו היא חברת קוסמטיקה טבעית. בלבידו רוקחים קרמים ומרקחות שונים העשויים משמנים אתרים ומתמציות פרחים וצמחים שונים ומגוונים. החנות הראשית והמרכז נמצאים בזכרון יעקב, ואנחנו הוזמנו לסדנה קצרה. למדנו, וזה חשוב לדעת, שרק ל-2 שמנים אתרים מותר לבוא במגע עם ישיר עם העור: שמן עץ התה ושמן לוונדר. כל שאר השמנים עלולים ליצור כוויה במגע ישיר עם העור. במרכז קבלנו הסברים מרתקים על צמחים, שמנים וקרמים שונים והתחלנו בסדנה עצמה. כל אחד בחר במתכון שמצא חן בעיניו לרקיחה של קרם ידיים או קרם פנים. אני בחרתי להכין קרם ידיים טבעי, וזה היה כיף גדול לשבת וליצור משהו משלי, עם ריח ומגע מעולים ביותר.

הבית של משפחת אהרונסון, של שרה אהרונסון, היא שרה גיבורת ניל”י. על המקום ועל הקבוצה שהפכה למחתרת ריגול נגד המשטר העותמני ובעד הכיבוש הבריטי, תצטרכו לשמוע מצהלה ברוש בסיור המודרך שלה. את צהלה אפשר לשמוע עוד ועוד, הסיפורים שלה על המתרחש בזכרון יעקב מרתקים וכובשים. הידע שלה רחב כל כך, שלא משנה לאן מגיעים בזכרון וליד איזה בית עוצרים, לצהלה יש עליו סיפור. צילמתי את השער ואת הבית הורוד של המשפחה. אינסטגרם לא היה אז, אבל הצבע הורוד של הבית הוא בדיוק הצבע שחובבי הצבע הורוד אוהבים. תסתכלו על שם על #pinkaddict.

הגענו ל “סוף המרוץ” במשחק המקוצר ששחקנו עם צהלה. שתינו לחיים כוס קאווה קרה ומבעבעת ואני הספקתי לצלם גרפיטי מקסים בדרך לאוטו, כשהמשכנו לתחנה האחרונה שלנו בסיור בזכרון יעקב, למלון אלמא.

מלון אלמא

מלון אלמא הוא מקום מיוחד. הוא הוקם בסוף שנות ה-60 על ידי האדריכל יעקב ריכטר כבית הבראה, ורכטר קיבל עליו בתחילת שנות ה-70 את פרס ישראל לאדריכלות. הסגנון שבו נבנה בית ההבראה היה ברוטוליסטי (שימוש בבטון חשוף ובצורות גאומטריותת מסוגננות). כאשר לילי אלשטיין רכשה את בית ההבראה (והצילה כך את המבנה ההיסטורי, מהפיכתו לעוד שכונת מגורים) היא ציוותה לחידוש המקום את האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב רכטר.

זוכרים את תחילת הפוסט – ואת המשפט – “כמו לשגעון, גם לאומץ אין גבולות”, הסיפור של לילי אלשטיין עם הצלת המלון, החלום שלה, הנחישות שלה, כל אלו הם התגשמות הרעיון הזה. לפני שנתיים ביליתי במלון חופשה קצרה עם חברה. רציתי לחוות את המקום ואת האומנות בה הוא מוקף, ולינה שם היתה הדרך הטובה ביותר לשם כך. חברתי היא צלמת מקצועית, ושתינו צילמנו את המלון והסביבה שלו ללא הכרה. כשמגיעים למקום מבינים למה. הנוף שנשקף מהמלון, והמלון עצמו יפייפים.

הגענו למלון עם צהלה, וערכנו בו סיור קצר. הסבירו לנו שהמלון, שמשמש כמוזיאון לאוספי אומנות רבים של המייסדת שלו לילי אלשטיין, הוא אכסנייה למופעי מוזיקה שונים ומגוונים. יש לו אולם הופעות קומפקטי – הקיוב, שניתן לקיים בו סוגים שונים של הופעות של זמרים, כשמקומות הישיבה והבמה ניתנים לשינוייים לפי הצורך והרצון. יש בו גם אולם קונצרטים, אולם גדול שנבנה עם אקוסטיקה מיוחדת ובו נמצא העוגב הגדול ביותר במזרח התיכון.

סירנו במלון והגענו למרפסת היפה שלו שמשקיפה לים. יכולנו לשבת בה עוד שעות ולהתענג עלת הנוף, אבל היינו חייבים לעזוב. לבר/בית קפה  של המלון ניתן להגיע לפגישות, ללא הודעה מראש. לקבוע בו פגישות שונות ולהצטרף (בעלות סמלית)) לסיורים שנערכים במלון. אביא את הפרטים בהמשך.

הסיור הנהדר שלנו בזכרון יעקב הסתיים. אני מודה לצהלה ברוש על הזמנתה, על כך שהראתה לי שלזכרון יעקב שכבות ועומק, כמו שהרגשתי תמיד, רק שלא ידעתי היכן למצוא אותן, והיום אני יודעת. תודה לאנשי זכרון יעקב שארחו אותנו בנדיבות ועם חיוך על הפנים. תודה לחברי הבלוגרים שהיו קבוצה תומכת ואוהבת. כולנו כתבנו על זכרון יעקב  פוסטים שונים ואני מביאה כאן קישורים לכולם.

צהלה ברוש
תאום סיורים: 052-3509529
קישור לאתר של צהלה:
צהלה ברוש

קהילת בית אל
תיאום סיור מודרך (לקבוצות בלבד) או הצטרפות לקבוצה קיימת:
הגבר’ מרים פרנר: 04-6299950,נייד 052-9405336
אתר בית אל

מוזיאון העליה הראשונה
באתר המוזיאון תמצאו את שעות הפתיחה, סיורים מודרכים ועוד.
אתר מוזיאון העליה הראשונה בזכרון

גלידת לה גופרה
(מדרחוב) המייסדים 56, זכרון יעקב

גרינגוס גריל בר
(מדרחוב) המייסדים 54, זכרון יעקב

מסעדת המייסדים 16
(מדרחוב) המייסדים 16, זכרון יעקב

מרכז לבידו
החנות הראשית של החברה ומרכז המבקרים שלה נמצאים בזכרון יעקב. בתאום מראש ניתן להזמין שם הדרכות וסדנאות.
(מדרחוב) המייסדים 41, זכרון יעקב
אתר החברה:
Lavido

מלון אלמא
למלון ניתן להגיע, חוץ מללינה, גם לבית הקפה ולסיורים, אם לבד במתחם הפתוח של המלון
או בסיורים מודרכים. את הפרטים תמצאו באתר המלון:
מלון אלמא

חברי היקרים, הבלוגרים שהשתתפו בסיור והפוסטים שלהם על זכרון יעקב:

גלית קידר – טיול בקטנה-זכרון יעקב-סודות המושבה

נתלי תמיר – מסע חושי עם צהלה ברוש בזכרון יעקב

עינבר שחק – סודות המושבה

שולי השלי – הדברים היפים מתגלים

עופר קידר (הגבר שבחבורה) – זכרון יעקב שלה – טיול לזכרון עם צהלה ברוש

הילה פלס – סודות זכרון עם צהלה ברוש

דנה סתוי – סיור טעימות קצת אחר עם צהלה ברוש

ויקי גורשטיין – מהבלוג: טעמים מקצה העולם

אושרה פחימה – הבלוג: בדרך אל האושר

הערות, תגובות

אשמח לשמוע את כל התגובות, הערות, שאלות שיש לכם, על הפוסט.
האם עוררתי בכם את הסקרנות לבקר בעיר, במדרחוב שלה?

מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים: