שנת 2018 מסתיימת ושנה חדשה נכנסת לנעליה
לא חשבתי שאכתוב פוסט לכבוד שנת 2018 שמסתיימת עוד 3 ימים, והנה אני כותבת. אני לא אוהבת סיכומים, לכן כמעט אף פעם לא עשיתי כאלה, לא חתמתי את עצמי, את מעשי ברשומה מתוזמנת. אני כותבת כאן פוסט שינעל מבחינתי את השנה, לא של סיכומים, רק של מחשבות וקצת תודה.
אם תלחצו על ה – play תשמעו את מה שאני שומעת בימים האחרונים. היו טיוב מכיר אותי, ולימים של הגשם והחורף הוא מביא לי מתנות. אני מביאה את המתנה האחרונה לכם:
מתחם נוגה
בילינו בו השנה לא מעט. קפליקס הפך להיות בית הקפה השכונתי שלנו. נעים לנו להגיע למתחם, להסתובב בו ולצלם את השכונה הנעימה, שגם היא משתנה מול עיננו. בתים חדשים נבנים, גינות נהרסות וחדשות נבנות במקומן. פחות מקומות חניה לאורחים, אבל הנשמה של השכונה עדיין שם. חמה ואוהבת. אחרי הקפה היה לי קר וידעתי שיהיה לי קשה לטייל ככה. נכנסנו לנות הקטנה והנעימה של אלף אלף. האמנתי ששם יחכה לי צעיף מחמם, וצדקתי:
ממתחם נוגה החלטנו להמשיך לעבר הים. היתה מעט שמש, ואנחנו התגעגענו לריח של הים. צעדנו לחוף הים הכי קרוב למתחם נוגה, לעבר החוף של גן צ’ארלס קלור. העירייה פתחה שם את החוף ובנתה טיילת שממשיכה עכשיו עד יפו.
השנה שהיתה
זו היתה שנה מאד מורכבת מבחינתי, בכל כך הרבה תחומים. בתחום של המשפחה, הגרעינית והקרובה. היו בשנה החולפת הורים שמתבגרים, ילדים שמתבגרים, ואנחנו התבגרנו. מאז שנה שעברה, עברה בסך הכל שנה, אולם השנה הזו נראית לי כאילו עברו בה הרבה יותר ימים מ – 365. היו בה הרבה עניינים בריאותיים שלי, שנאלצתי לטפל בהם, ושל בני משפחה אחרים, עניינים שגם אם הם לא קורים לי הם משפיעים וישפיעו עלי בשנים הקרובות. היו בשנה הזו השלמה של תהליכים רבים, קבלה שלי את עצמי בכל מיני נושאים, והתפתחות אישית.
בשנה הזו סגרתי את הבלוג שלי בפלטפורמה של גוגל, בבלוגר, אחרי כשמונה שנים. זה היה תהליך ארוך מאד, תהליך של הבנה שאני זקוקה למקום משלי, מעוצב כראות עיני, שבו אני היחידה שמחליטה החלטות ומבצעת. נולד האתר החדש שלי, ואני מסכמת את השנה הזו עם צמיחה וגדילה בנושא הבלוגים, כתיבה וצילום.
סוף דצמבר על הטיילת החדשה של יפו. קר, רוח שמעיפה את הכל מסביב:
עורבים משקיפים על המים ותוהים מה יביאו להם הגלים:
מידי שישי אבי ואני לוקחים פסק זמן מהחיים ומטיילים. לפני הטיול אנחנו בדרך כלל עורכים קניות לבית, אוכל לניצן שתחזור מהלימודים ולתומר כשיתעורר. אחרי שמסימים עם הקניות אנחנו מתחילים את היום שלנו, מתחילים את פסק הזמן. אנחנו מחליטים היכן נשתה קפה (כתבתי על זה כאן) , ומבית הקפה אנחנו ממשיכים הלאה. כל פעם למקום אחר. השנה החלטנו שניסע גם לטייל במקומות רחוקים מהעיר הגדולה. תומר וניצן כבר בוגרים ומי שמעניין אותם הם החברים שלהם, לכן הם שיחררו אותנו כבר די מזמן לטיולים ולעניינים שלנו.
ירדנו לחוף ומצאנו את אירלנד, או סקוטלנד מולנו. בחלונות המסורגים מצאנו שמים וים כחול:
מצאנו ירוק, קקטוסים וצמחים ירוקים מלאים בחיים, מלאים בצדפים. סלעים עתיקים שמראים שפעם פעם היה כאן ים. סלעים שמראים שהיה כאן משהו אחר, הרבה לפני שאנחנו היינו, לפני שאנחנו באנו.
צילמתי את הסלעים, צילמתי את החלונות המסורגים, את הסורגים שצבע החלודה צבע אותם בדם. הדם של המתכת, שעם השנים מתקלפות בה השכבות, הלחות משנה אותה ופותחת אותה לאוויר של הים, לרוח של הסלעים, ללבות ולנשמה של האנשים שמלטפים אות הסורגים במבטם.
בשנה שחלפה הסתובבתי הרבה מאד בים, עם אבי בטיולים שלנו, ובלעדיו. הרגשתי השנה שחסר לי אוויר, אוויר שתמיד הקפדתי לשאוף היטב לריאות. היו שנים שגרתי ליד הים. אהבתי את השקיעות המרהיבות שלו, והסתובבתי תמיד עם מעיל ארוך כי הרוחות ליד הים תמיד סוערות. הרבה שנים שאנחנו גרים רחוק מהים, מהמרפסת שלנו רואים 2 פיסות ים קטנטנות. אנחנו גרים על גבעה, מולנו באופק הים, ולכן יש לנו גם היום שקיעות מרהיבות. צילמתי אותן הרבה השנה. את התמונות האלו תוכלו לראות באנסטגרם שלי. תמצאו שם גם את קו הרקיע של תל אביב שנעשית מעט דומה, עם בנייניה הגבוהים, לניו יורק הרחוקה, לפחות בדמיון שלי. אני נושמת את האוויר של קו הרקיע בשקיעה, וחולמת לנסוע רחוק, לבקר שוב את ניו יורק היפה, או באירלנד או סקוטלנד הירוקה. אני אוהבת לשקוע בדמיונות על מקומות רחוקים. בשנה שחלפה נרדמתי פעמים רבות עם חלומות על ערים במדינות רחוקות בהן אני חיה, או רק מטיילת, אבל תמיד קוטפת חוויות.
מטיילים לשוק הפשפשים
טיילנו והיה לנו מאד קר ליד הים, בטיילת החדשה. החלטנו להיכנס ליפו, לשוק הפשפשים, להתחמם ברחובות הסואנים, בין האנשים שמסתובבים שם. בשנה הזו הרבתי להסתובב בשוק הפשפשים. גם בשנה שקדמה לה הסתובבתי שם לא מעט. אני אוהבת להרגיש בשוק שאני תיירת. אני מקשיבה לרוכלים, מקשיבה לאנשים שמסביב ומצלמת. מידי פעם חושבים שאני תיירת ואז אני מחייכת אליהם ומצלמת כמעט בלי הפרעה.
ונציה בשוק. הבניינים משתפצים כאן ללא הרף, והצבע האדמדם הזכיר לי את ונציה. ככה פתאום היא עלתה לי בזכרון ובלב. ונציה שהתאהבתי בה השנה. עוד לא כתבתי עליה מילה אחת ועוד לא ערכתי את התמונות הקסומות שצילמתי בה. טילנו בה בספטמבר השנה. בשנה הבאה יערכו התמונות, יכתבו המילים ואני אעלה את הפוסטים על צפון איטליה. אני מקווה שתאהבו את נקודת המבט שלי ואת הסיפורים הקטנים, על המקומות הגדולים בהם טיילנו.
סמטאות השוק מלאות בבתי קפה, במסעדות ובמעט חנויות שמוכרות רהיטים עתיקים ומשופצים. יש בשוק חנויות בגדים של מעצבים וחנויות נעליים רבות. ציורי הגרפיטי ממלאים אותה, רבים מהם בהזמנה ובהסכמת הסוחרים. הם, ועיריית תל אביב מכירים בערך האומנותי של הציורים. הם מכירים גם בערך התיירותי של הציורים. אנשים אוהבים להסתובב בתערוכה חיה ושוקקת והשוק מאפשר את החוויה.
בפתח של חנות נעליים רקומות:
כדורי בדולח, אני אוהבת אותם בכל הסוגים. יש בהם קסם ומסתורין:
מסתיימת שנה ומתחילה חדשה
עוד 3 ימים מסתיימת שנת 2018 ומתחילה שנת 2019. אני יודעת שזו תהייה שנה מורכבת לא פחות מבחנתי, בכל תחומי החיים. הילדים מתבגרים, ההורים מתבגרים וגם אנחנו. כל מה שהתחיל השנה ימשיך, בכל הנושאים, ויהיו דברים חדשים. אני משתדלת להכין את עצמי לשנה החדשה. אני אמרק את עצמי, את המחשבות ואת המיומנויות שלי. אני מקווה להיות סבלנית יותר כלפי עצמי וכלפי הסביבה. אני אעבוד על נושאים שעושים לי שמח, ומיטיבים עם הסביבה שקרובה לי. אני מבטיחה לעצמי כל מיני הבטחות ואני מקווה לעמוד בהבטחות. מקווה שאקיים את הבטחת הספורט שלי. אני חייבת להוסיף לעצמי תחומי ספורט, שהתחלתי אותם השנה ואני נוטה להזניח. הכי כיף בעולם זה לחזור הביתה אחרי שעור פילאטיס. פחות כיף במקום החזרה הביתה להיכנס לחדר הכושר וללכת על ההליכון. כן, אני יודעת שזה יותר בריא. אני מבטיחה לעצמי שהשנה אקיים את ההבטחה כהילכתה.
תיירת נחמדה צילמה את אבי ואותי היום בשוק הפשפשים:
הודיה
אני מודה לאבי, אהובי, על היותו סבלני אלי ולבקשות שלי. להיות צלם הבית שלי זה תפקיד שדורש הרבה מאד סבלנות. אני יודעת ומודעת לכך. הוא עושה את זה באהבה רבה, בסבלנות אין קץ ובעין אומנותית ומהימנה. אני מעריכה את זה מאד. הוא סובל את כל הבקשות המוזרות שלי, וגם אני קצת מתגמשת. אני כמעט ולא מבקשת ממנו לחכות ולא לשתות את הקפה שלו כי לא מצאתי את הפוזיציה המושלמת לצילום. אני מצלמת רק את כוס הקפה שלי (אם שאלתם את עצמכם למה יש או כוס אחת בתמונות הקפה שלי או כוס אחת מלאה ואחת ריקה – זו שלו כמובן).
אני מודה לשנה החולפת, ואפילו לשנה שמגיעה. אני יודעת שאעמוד בהרבה מאד ניסיונות ושהסבלנות שלי תיבחן, אני רגילה שכך זה קורה כל שנה. אני יודעת שגם השנה, היא תהייה חסרה לי ואז אחפש ואמצא את השלווה. אני מודה למשפחה שלי ולבן זוגי היקר, על כך שהם מאפשרים לי לקיים כמעט את כל החלומות שלי. אני מודה לחברים שסובבים אותי, שתומכים בי ואוהבים אותי. אני מחזירה תמיכה ואהבה, מבחינתי זה מובן מאליו. לא מובן מאליו שהם תמיד שם, ואני מודה על כך. אני מודה על כך שאני מרגישה צעירה ברוחי, שרוב הזמן אני אופטימית, שאני מסוגלת למצוא יופי בכמעט כל דבר. אני מודה על כך שדברים פשוטים משמחים אותי. אוויר של ים, ציוצים של ציפורים, פרחים צבעוניים, קו הרקיע של תל אביב ושקיעות בים. אני מודה על כך שאני שומעת היטב, רואה היטב ומרגישה את כל מה שקורה סביבי, גם כשזה יותר מידי. זכיתי להיות רגישה מידי. אני מבינה שזו זכייה ולא נטל, כמו שחשבתי שנים רבות.
תודה לכם שאתם פה, איתי, לאורך כל הדרך. אני מאחלת לעצמי שתמשיכו ללכת איתי, להינות מהמחשבות שלי, מההרהורים, מהדרך.
מאחלת לכולנו שנה נהדרת.
שנה של הצלחות, של הגשמת מטרות וחלומות.
שנה של בריאות לכם ולכל בני המשפחה, ואם צריך אז עבודה, כדי להשאיר את המצב הטוב.
שתהייה לנו שנה מלאה באהבה ואושר.
הערות ותגובות
אשמח לכל הערה ותגובה על הפוסט.
מה היה הדבר הכי חשוב שלמדתם השנה?
מה אתם מאחלים לעצמכם השנה?
מזמינה אתכם להרשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים:
את משוטטת במילים שלך כמו סיפור. גרמת לי להתגעגע למקום שמעולם לא טיילתי בו, כמעט ולא הייתי בו מעודי