טיול בתל אביב עם לאה גולדברג

טיול בתל אביב עם לאה גולדברג

השבוע ציינו 50 שנה למותה של לאה גולדברג – אחת הנשים המוכשרות ביותר בהיסטוריה התרבותית של המדינה הצעירה שלנו – משוררת / סופרת / חוקרת ספרות / מבקרת תרבות / מתרגמת / עיתונאית, ציירת ואפילו כותבת פרסומות מעת לעת 🙂 . היא לא נישאה מעולם, אך ברגש ואהבה רבה כתבה ספרי ושירי ילדים. היא היתה שייכת לחבורה ספרותית ענפה מאד, חבורה של אנשי תרבות, סופרים ומשוררים, אבל חיה חיי בדידות וסגירות עם אמא שלה, שעלתה לארץ שנה אחריה.

לאה גולדברג מרחוב ארנון  בתל אביב

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג, גרמניה, לשם נסעה אימה ללדת אותה בבית חולים מודרני. עד עלייתה לארץ היא חיה בקובנה שבליטא, ומכיוון שלמדה בבית ספר עברי, ידעה את השפה. את ספר הילדים הראשון שלה: “ידידי מרחוב ארנון”, כתבה לאה גולדברג ברחוב ארנון 15, בתל אביב (רחוב שאני נמצאת בו מספר פעמים בחודש, כי מתגוררת בו חברתה של ביתי). ברחוב הזה היא התגוררה משנת 1935, עת עלתה ארצה, ועד 1950, אז עברה עם אמא שלה לירושלים. לאה גולדברג קיבלה עבודה באוניברסיטה העברית, שם הקימה את המחלקה לספרות כללית והשוואתית, ולימדה בה עד מותה בשנת 1970. אחד המאפיינים של לאה גולדברג היו הסגריות אותן עישנה, ואת חייה היא סיימה בשל סרטן השד וסרטן הריאות. מי שרוצה לקרוא על לאה גולדברג מעבר לתמצית הזו מוזמן, בארון הספרים של התרבות הישראלית נמצא חומר קריאה רב על חייה ויצירתה.

ללאה גולדברג יש נדבך חשוב בחיי, ושיריה וסיפוריה מלווים אותי מילדות ועד היום. אין ספור פעמים קראתי את “המפוזר מכפר אז”ר”, ואת “דירה להשכיר”. ספר השירים שלה – “לאה גולדברד / מוקדם ומאוחר” (הוצאה שמינית, 1970, ספריית הפועלים) היה ספר השירים הראשון שקיבלתי, ומאותו רגע לא עזבתי אותו וקראתי בו ללא הפסקה. מאז ועד היום אני מדפדפת בו וקוראת את כל השירים. לאט, בשקט. חושבת על המצלול ועל המשמעות של המילים. מרגישה איתה געגוע, מרגישה צער וכאב, אבל גם שימחה. אני נכנסת פנימה לשירים, לשורות, למילים. אני רואה בעיני את מה שלאה ראתה עשרות שנים לפני. זו אומנות וכישרון בלתי רגיל לגרום לקורא שלך להפוך להיות אתה. להתאחד עם הקורא ולגרום לו לראות את מה שאתה רואה, לגרום לו להזדהות, ולהבנה שמה שהקורא רואה בעיניו, אתה המשורר מתאר במילותיך. כזו היתה לאה גולדברג, בשבילי. כשלאה גולדברג מדברת על המכורה שלה, היא לא מסבירה לנו לאיזו מכורה היא מתכוונת, ואני בטוחה שזו היתה הכוונה שלה. במכורה שלה, בקובנה אין עצי שקד (דווקא בישראל יש), ובמכורה החדשה, בארץ ישראל, המשפטים: “ושבעה ימים אביב בשנה / וסגריר וגשמים כל היתר” לגמרי לא מתקיימים, הם יותר מתאימים לליטא, לקובנה. היה לה הומור מיוחד, ואם היא מסתכלת עלינו מלמעלה בימים אלה של חגיגות ה-50 שנה, היא היתה מחייכת, זה ברור. שנים רבות שלאה גולדברג היא המשוררת המולחנת ביותר בארץ. בשנים הראשונות לכתיבתה היא קבלה ביקורות רבות על כך כי השפה בה היא כותבת את השירים היא שפה מדוברת ולא מספיק גבוהה. דווקא המילים בהן השתמשה, מילים וביטויים שקרובים יותר לשפה המדוברת, הן שגרמו לאנשים לאהוב אותה ולמלחינים לחמוד את השירים שלה לעצמם.

הפוסט הזה מלווה בשירים של לאה גולדברג, בצילומים שצילמתי בדרום תל אביב, ובצילומים שצילמה אותי נתלי תמיר.

לאה המשוררת

הרחוב שמוביל לשכונת מגורי התכבד בשם לאה המשוררת. שנים רבות אני עוברת ברחוב ושואלת את עצמי למה לאה המשוררת? למה לא לאה גולדברג? ואת התשובה מצאתי במאמר קצר שמצאתי באתר של יוסי גולדברג, שמסביר:

” זהו השם הספרותי בו בחרה לאה לחתום על מספר שירים שתרגמה לעברית בספר קטן על השירה העממית הליטאית, שיצא לאור בקובנה עיר ילדותה. הכינוי שדווקא בו בחרה משוררת צעירה להציג את עצמה, מעיד אולי על הצורך למצֵב את עצמה בעולם ספרותי הנשלט על ידי משוררים גברים. בדומה לכך, כתבה לאה גולדברג ברומן מכתבים מנסיעה מדומה: “ואני […] שונאת  עלמות הכותבות שירים. […] אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר” – יוסי גולדברג – סיורים בתל אביב יפו .

הפמיניזם התחיל בסוף המאה ה-18, ולאה גולדברג היתה, גם בלי כותרת, פמיניסטית. היא הסתובבה בין גברים סופרים ומשוררים, התלבשה בחליפות, דבר שהיה נדיר מאד בקרב נשים ועישנה ללא הפסקה. אין ספק שהעצמה נשית היתה בנפשה פנימה.

טיול בתל אביב והשראה משיריה של לאה גולדברג

טיילתי  בדרומה של העיר תל אביב, העיר שהיא חלק מהמכורה שלי, ויש לי רק אחת, בשונה מלאה גולדברג 🙂 . הלכתי בעיר שלי לאט ובהקשבה רבה. לא הייתי צריכה מוזיאון פופאפ של ציורי גרפיטי בבניין שעומד להריסה. לא הייתי צריכה לעמוד שעות בתור כדי להיכנס ולצלם. הכל נמצא כאן, פרוש בפנינו. הלכתי ברחובות העיר וראיתי את הציורים שבהם אומני הרחוב מבטאים את מה שעולה  על רוחם. מבטאים אהבה, מבטאים דעה, באמצעים שונים, במילים, בסמלים וציורים.

מצאתי עוד אהבה:

הסמטה והעצמה נשית

הסמטה / לאה גולדברג

הסמטה צרה, / דלי פגע בדלי,

צחוק של נערה, / סרט חכלילי.

רחפה, עברה / רגל יחפה,

אבן אפורה / לטופה.

שוטטתי ברחובות והקטנים ונכנסתי לסמטאות הצרות. היו מונחים לפני, כמו בשיר צחוק של נערה, דליים זרוקים, נערות תכולות, תרנגולים שגדלים בין מוסכים, עיר חיה ותוססת היא תל אביב. יש לה צבעים רבים ותתי גוונים. יש בה אנשים מכל צבע ומין, יש בה אהבה לחיים.

את הצחוק צילמה בכשרונה למצוא טוב ויפה בכל דבר חברתי היקרה – נתלי תמיר , שאם תלחצו על שמה תמצאו את לוח סדנאות הצילום שלה בסלולרי, סדנאות שמי שמשתתף בהם מתמכר.

צילמתי נערות תכולות:

מצאתי שלולית ובתוכה שמיים

מציאה / לאה גולדברג

חברים, מי יודע / מה מצאתי ברחוב?

לא מטמון, לא מטבע / מצאתי ברחוב.

לא עלה ולא פרח, / לא כפתור מנצנץ,

מצאתי בדרך מתחת לעץ.

חתיכה של שמיים / מצאתי ברחוב,

בשלולית המים / תחת עץ שברחוב.

חתיכה של שמי תכלת / עמוקה וצלולה,

כך, פשוט, היא מוטלת / בשלולית הגדולה.

וגם קרן שובבת / שברירים שברירים,

בשלולית מהבהבת / במים טהורים.

ואורות העיניים / ומה טוב לי, מה טוב:

חתיכה של שמיים / מצאתי ברחוב!

מכל מקום ניבטו אליי עיניים

מבט עינייך / לאה גולדברג

את ריח מטר האביב שעלה מאבני המרצפת / את מנגינת אורות הפנסים, את אגדת הכנור
את כוכבי המרום, שטעו בכוסי המברקת / את הכל את הכל אזכור

רק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך / שהצית בי ברקים לרבבה
לא אדע אם הלכתי איתך ואליך / ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע / וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה / האמנתי שהוא – אתה.

תפילה ובקשה לתחילתה של שנה חדשה

לכבוד השנה האזרחית  2020 שהתחילה החודש, אני מבקשת הרבה בקשות, אבל יש לי אחת מיוחדת: שלא יהיה יומי עלי הרגל. שאדע לברך כל יום שעובר, כל יום שלא חוזר. השיר הזה של לאה גולדברג הוא תפילה מלאת אהבה לייקום, תפילה, שאני כל כך אוהבת:

למדני אלוהי / לאה גולדברג

למדני אלוהי / ברך והתפלל / על סוד עלה קמל / על נוגה פרי בשל / על החירות הזאת / לנשום לחוש לראות / לדעת לייחל להיכשל

למד את שפתותי / ברכה ושיר הלל /  בהתחדש זמנך / עם בוקר ועם ליל / בהתחדש זמנך / עם בוקר ועם ליל

לבל יהי יומי / עליי כתמול שלשום / לבל יהי עליי / יומי הרגל / יומי הרגל.

למדני אלוהי על סוד עלה קמל. צילמה: נתלי תמיר

הסתיים הטיול שלי בדרום תל אביב, אבל רק לפעם הזו. מבטיחה לכם שיהיו השנה עוד טיולים רבים בעיר שלי, ואני מקווה שאתם נהנים לטייל איתי ולגלות מקומות מעניינים.

הערות, תגובות

אשמח לשמוע את כל התגובות, הערות, שאלות שיש לכם, על הפוסט.

אשמח לדעת בתגובות אם אתם אוהבים אומנות רחוב כמוני, ואם אתם אוהבים את לאה גולדברג, ואם כן מה השיר האהוב עליכם?

מזמינה אתכם להירשם לרשימת התפוצה שלי ולקבל עדכון על פוסטים חדשים:

4 מחשבות על הפוסט “טיול בתל אביב עם לאה גולדברג

  • תגובה נתלי תמיר 17 בינואר 2020 בשעה 5:46

    פוסט מלא ברגש, סמנטיקה, אהבה, חמלה, זכרונות, ויופי שנמצא בשלוליות ובהשתקפיות, במרווחי הגרפיטי, המילים, והשירים, כמה חוכמה ופשטות, השירים והספרים של לאה המשוררת, אם היתה חיה היום, היתה לך חברה טובה שמתלווה לטיולים שלך המגלים כל פעם מחדש פינות חמד והשתאות מהעיר המפתיעה שלנו תל אביב. כמו תמיד לקחת אותי למחוזות חדשים והתאהבתי חזק עוד יותר בשירי לאה, בתל אביב ובמה שאתה מביאה ומוציאה ממנה בעדינות ויופייך לתאר אותה

    • תגובה ציפי 17 בינואר 2020 בשעה 9:34

      כתבת יפה ומרגש, ואני מודה לך <3 אני תמיד מדמיינת שאנשים שאני אוהבת, והלכו לעולמם, מסתכלים עלינו מלמעלה. מגיחים מידי פעם מעיסוקם ומציצים לרגע לראות מה קורה שם למטה. אני מדמיינת אותה מציצה ונהנית. ככ נהנית ממאות אלפי הילדים שגדלו על ברכיה, על הסיפורים והשירים. מאושרת שרצים להלחין אותה, וכל שיר הופך לנכס צאן ברזל ולקלאסיקה תרבותית. זה גורם לי שמחה. ללכת בשלוליות, לחיות את הלב של העיר, לצלם. להסתובב עם חברה יקרה שמבינה לליבי, זו מתנה, ואני מודה על כל אלה, לעד.

  • תגובה תמרית 12 בפברואר 2020 בשעה 18:03

    פוסט מקסים. אין אחד שלא מכיר את לאה גולדברג ולפחות כמה מספריה ושיריה. גדלתי על פלוטו ודירה להשכיר ועל ידידי נרחוב ארנון. רק לפני שבוע ראיתי סרט של תומר היימן שנקרא למלכה אין כתר והשיר מכורה שלי מלווה את כל הסרט. מה שאהבתי במיוחד בפוסט האישי שלך זה החיבור שעשית בין השירים לבין צילומי הרחוב. מקורי ומעורר השראה

    • תגובה ציפי 17 בינואר 2024 בשעה 11:29

      הסרט של תומר פשוט נהדר, ראיתי אותו כבר מס’ פעמים. היא תמיד אקטואלית בעיני, אהובה תמיד. תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *