שנה שלמה שלא כתבתי בבלוג והיו לכך מליון סיבות. השנה היא השנה שזה עתה חלפה- שנת 2022. בשנה הזו נכנסתי לבלוג ללא הפסקה, גם כי כתבתי טיוטות לפוסטים וגם כי קראתי פוסטים שכבר פרסמתי ובדקתי מתכונים של אמא שלי.
כשוורדפרס עידכן את עצמו אוטומטית, התוספים גם הם עודכנו ואני נאלצתי במקביל למחוק תגובות שביקשו את אישורי. כמו למשל: החב’ שהתחננו למכור לי ויאגרה, הבחורות שבקשו לשלוח לי תמונות עירום של עצמן, הסוטים שטענו שהם מחכים ליד המחשב כדי שאכתוב להם. עשרות תגובות של בוטים הזויים שנאלצתי למחוק. אז כן, יש חיים שלמים לבלוג גם כשאני לא כותבת בו.
האם יש תקומה לבלוג?
מזה זמן רב מתקיים דיון אם יש או אין צורך בבלוגים, אם יש להם בכלל קהל יעד בתקופה שלנו. תקופה טכנולוגית, שהקשב מתעופף לו במהירות הבזק, ואם כבר יש צופים הם נמצאים באנסטגרם וגם שם הם צופים בסרטוני הסטורי והרילס או שעברו בכלל לטיקטוק.
אני עדיין מרגישה אחרת בקשר לכל הפלטפורמות המהירות הללו, שהן לא שייכות לי, אלא רק מאפשרות לי להופיע בהן. נכנס לי עמוק ללב המשפט שהאתר והבלוג הם הנכס שלי, נכס פרטי ששום חברה לא תמחוק לי אותו, שום אדם למעט אני עצמי, לא אוריד להם את השלטר. הבלוג שלי הוא מבחינתי סוג של יומן, שאני מחליטה מה לכתוב בו ומה לפרסם.
אז הנה, הגיעה שנה חדשה: 2023, ויש סיכוי טוב שאתחיל שוב לכתוב בבלוג, להעלות תמונות והיומן שלי יתמלא שוב. 13 שנים של כתיבה לא הולכים ברגל, הם כבר רצים.
מצלמת ללא הפסקה, גם כאשר לא כותבת
חוב לקוראים
יש לי חוב לכם, קוראי הוותיקים ואפילו למזדמנים, החוב שלי הוא חוב של הסבר מדוע לא כתבתי בשנה שעברה בבלוג, מדוע היה לי כ”כ קשה להעלות על הכתב חוויות, סיפורים והמלצות, כמו שעשיתי מזה יותר מעשור.
בשנה 2022 אימי אובחנה עם מחלה איומה, מוחקת אישיות והיא האלצהיימר. שנתיים לפני האבחון שלה, מעט לפני הגעת הקורונה לעולמנו, אבא שלי קיבל אירוע פרקינסון קשה שהפך אותו לסיעודי 100% ולמטופל 24/7. הגיעו מטפלות לבית הורי, העולם של כולנו התהפך, ואימי הראתה סימני בילבול וזה היה צפוי. הורי מכרו את ביתם ועברו לדירה בשכונה סמוכה, חייהם השתנו מקצה לקצה. אצל אימי במקביל לשינוי הגדול בחייו של אבי, הבלבול גבר. התנהגויות משונות שלא התאימו לה התחוללו, והיא לא הצליחה לעבוד במטבח, מה שהיה אצלה חוזקה וכישרון מולד. הבנו שמשהו קורה כאן וזה חמור מבלבול טבעי. לפני כשנה לקחנו את אימי לאבחון, אחרי 2 מקרים חמורים של יציאה מהבית, שלאחריהם הבית ננעל. האבחון היה חמור ואימי הפכה באחת לסיעודית 100% כמו אבא שלי, שזקוקה לטיפול 24/7.
תמיד יש ים, תמיד יש סירה
החיים מתהפכים עלינו
מרגע האבחון של אימי, החיים של כל בני המשפחה התהפכו שוב, וסדרי החיים השתנו לחלוטין. חיפשנו מטפלת שתקדיש לאימי את זמנה ותגור איתם, בנוסף למטפלת של אבי, שכבר גרה איתם. מטפלת כזו לא נמצאה. מטפלות ששומעות שהמטופל דמנטי, מאובחן עם אלצהיימר לא מוכנות להגיע. חודשים חיפשנו ובזמן הזה טיפלנו באימי במשמרות, כאשר את הלילות העבירה המטפלת של אבא שלי בהשגחה גם עליה. עם הזמן צירפנו למשמרות שלנו מטפלת ישראלית מקסימה ומנוסה מאד בטיפול במחלה. לאחר מספר חודשים של חיפושים קדחתניים (ולא אלאה אותכם עם חברות סיעוד שמנסות רק ליצור רווחי עתק על גבי החולים), נמצאה מטפלת, מלאכית, שהחלה לטפל באימי. הלחץ על כל בני המשפחה ירד, כי ידענו שהיא מטופלת עכשיו עם 2 מטפלות, 24/7 וכמובן גם איתנו, שלושת ילדיה.
המצב של אימי התדרדר במהירות לא צפויה, מהירות שגם הרופאים לא ידעו להסביר. המחלה הארורה שצפה קצפה בתוך אמא שלי כמו נהר זועם. בדיקות שערכו לה לא הראו שום סיבה מיוחדת להתדרדרות המהירה. משבוע לשבוע חזינו בתמיהה ופחד בהתקדמות הפראית של מחלת האלצהיימר. הביטוי אצל אימי היה שהתפקודים הקוגנטיביים שלה נעלמו במהירות ואחריהם נעלמו גם רבים מהתפקודים הפיזיים. היא הפכה לתזזיתית, היא כעסה כל הזמן והיו לה הזיות – תופעה ידועה של המחלה. נתנו לה תרופות רבות כדי לגרום לה להרגיש מעט יותר טוב, כדי לישון יותר טוב בלילה, כדי להעביר כל יום ויום יותר טוב.
במשמרות שלי הייתי לוקחת אותה לטיולים ומדברת איתה ללא הפסקה. היא סיפרה לי על ההזיות שלה ואני ניסיתי כל הזמן להרגיע אותה. כתגובה להזיות הייתי מספרת לה על משהו טוב שקרה לי או מראה לה משהו יפה והייתי שואלת אותה אם עכשיו טוב לה? עכשיו כשאנחנו מטיילות ומדברות? והיא היתה מחייכת ומנשקת אותי ואומרת לי שכן, עכשיו טוב לה. כמה הייתי שמחה לחבק אותה עכשיו, ולספר לה על משהו טוב שקרה לי ולהראות לה צילומים ממקומות יפים שצילמתי, צילומים שאותם היא כ”כ אהבה. כל שבוע ישבתי איתה לכוס קפה ועוגה, זמן שהיה רק שלה ושלי, זמן של שקט ושלווה בשבילה. אילו ידעתי שהכל יהיה כ”כ מהיר, הייתי עושה איתה הרבה דברים, דברים שלא הספקתי. אבל לא ידענו מה קורה, לא הבנו שהנהר הזועם בתוכה לא עוצר, ושמה שהיה שבוע קודם לא יחזור השבוע ולא שבוע הבא.
היינו הולכות לים. לשמוע את הגלים, להריח את הים ולתפוס קצת שלווה
הסוף מגיע
וכך עבר הזמן ומה שלוקח לחולי אלצהיימר שנים, לקח לאמא שלי מספר חודשים קצרים בלבד. בוקר אחד היא עוד רקדה עם אחותי והמטפלת לצלילי נינה סימון ומוזיקת ג’ז שהיתה אהובה עליה, ובערב היא הרגישה רע מאד ונלקחה לבית חולים. בבוקר של האישפוז היא קבלה מורפיום, ואנחנו נקראנו למיטה, ונקרע לנו הלב. הרופא המטפל קרא לנו והסביר שאימי נוטה למות וכרגע מקבלת טיפול פוליאטיבי, שעוזר לה לסיים את חייה ללא כאבים. במיטת בית החולים נפרדנו מאימי, וגם אני נפרדתי, ובין שאר מילות הפרידה והצער בקשתי ממנה שתנוח בשלום ובשלווה, כי אחרי כל הסבל הגיע לה המנוחה. 4 ימים של סיוט עברו עלינו ליד מיטתה ונשמתה של אימי יצאה ממנה לעולם אחר, ב-15/8/22.
יום הולדת
היום התאריך הוא ה-7/2/23 וזה יום ההולדת של אמא שלי. היא היתה צריכה להיות היום בת 81. היא איתי בלב כל הזמן, בכל מיני אירועים ומחשבות. אפילו לאמר ז”ל כשאני מזכירה אותה אני לא מסוגלת. עברנו איתה שנה שלמה של ייסורים, קושי, עצב רב אבל גם עם רגעים שמחים, קטנים, שלא אשכח, כי הם סלע הקיום. בהם נאחזים. באחד הימים היא סיפרה לי שכשנולדתי עשיתי אותה אדם מאושר, הפכתי אותה למשפחה. משפט שאני אזכור והוא ישאר עמי לעד. יום הולדת שמח אמא אהובה שלי. מקווה שאת חוגגת שם למעלה, עם כל מי שכבר לא איתנו כאן.
ככה אני אזכור אותך תמיד אמא אהובה
2023 שנה חדשה, גם לבלוג
2022 היתה השנה שלא כתבתי בבלוג, כי לא הייתי מסוגלת. עצב ושימחה השתרגו זה בתוך זה בשנה הזו ולא נתנו לי מנוח. אני מקווה שהשנה הזו תהייה מעט יותר רגועה ואני אתחיל לכתוב בבלוג. הבלוג הוא הרי היומן שלי, שבו אוכל ליצור כרצוני, וזה נותן לי מעט בטחון, וגם יציבות. זה משהו שלי, שקיים כבר מעל 12 שנים והוא לא הולך לשום מקום.
מקווה שגם אתם קוראי האהובים, תישארו כאן לקרוא.
קראתי בהתרגשות את הפוסט החדש. האמת, שהופתעתי מאוד כיוון שאנחנו בקשר יומיומי ואני מעודכנת בכל הקורה בחייך בכל יום ויום. הדיונים על הכתיבה בבלוג מעסיקים את קבוצת התמיכה שלנו כבר הרבה זמן ולכן הפוסט החדש שהגיע למייל שלי הפתיע ושימח אותי כי לא סיפרת שאת כותבת פוסט.
מעבר לתוכן המרגש שכתוב נפלא שמחה שחזרת לכתוב.
בטוחה שמה שכתבת יגע בהרבה אנשים.
מי שירצה יקרא ומי שלא לא. בסוף אנחנו כותבים לעצמנו. מאחלת לך שנה של בריאות, צילום וכתיבה. שהכתיבה שלך תגיע לכמה שיותר אנשים ותגרום לך ולקוראים הנאה וסיפוק.